סיפורי ירושלים בזמן הזה - ידידיה יצחקי

1.  ניצבת – אמנות מול מציאות

  אברהם ב. יהושע, ניצבת,

הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד,

ספרי סימן קריאה, 2014

מאז טבעה ג'וליה קריסטבה את המונח אינטרטקסטואליות כמתודה מחקרית, ובעקבותיה זיוה בן-פורת במסה שלה בין-טקסטואליות, והלל ברזל במסה כוחה של תשתית, ואני בספרי הפסוקים הסמויים מן העין, הייתה המתודה הבין-טקסטואלית לכלי נפוץ ביותר בביקורת ובמחקר הספרותי. המתודה הבין-טקסטואלית מכוונת לאיתור חומרי תשתית ביצירה והבנת המשמעות שהם מקנים לה. על אף איכותה של מתודה זו וחשיבותה יש לזכור שלא כל חומרי התשתית מאירים משמעויות סמויות ויש כאלה שאינם אלא משחק רמזים בין היוצר לבין הקורא המשתמע.

א"ב יהושע מרבה להשתמש בזיקות בין טקסטואליות מסוגים שונים, בהן גם אזכורים מיצירותיו שלו. לעתים  הזיקות הבין-טקסטואליות שלו מורות על חומרי תשתית, חיוניים להבנה מעמיקה של יצירתו, אבל לעתים הזיקה אינה כולית, אינה יורדת לעומקה של היצירה. ברומן ניצבת, למשל, נושאה של רשימה זו, יש זיקות וארמזים, בהם כמה כותרים של ספרים, כגון אש ידידותית, קופסה שחורה, החולה המדומה. שמות פרטיים כמו רוזנקרנץ בעל המכולת, שברי פסוקים, כמו "השולחנות ... חוברו להם יחדיו" ועוד, אבל אני בחרתי שלא להתייחס אליהם ולא ניסיתי לפתור אותם, לצורך מחקר זה אני רואה בהם קישוטים ושעשועים, ומציע הבנה של הרומן על פי מהלכו של סיפור המעשה ועיצובן של הדמויות, במיוחד של נוגה, הגיבורה הראשית.  

גם הכותר  ניצבת משמש בידי המחבר נושא למשחקי לשון, השורש נצ"ב מופיע בשימושים רבים ושונים, לבד מהמשמעות הכוללת המתייחסת לעיסוקה של הגיבורה ולמעמדה כלפי האירועים המוליכים את הרומן, בהם היא תופסת עמדה של מתבוננת, עם מעורבות מעטה. מעבר לזה אין שורש זה יוצא מהמשמעויות המקומיות, כמו למשל בקטע: "... שתי מזוודותיה הניצבות בו ... ניצב כלי-נגינה ישן", וכן בדרגת הקצונה משטרתית, או באופן עמידתם של אנשים, וכיוצא בהם. לא נראה ששורש זה מרמז אל מעבר לעצמו, ספק רב אם הוא מכוון לאשת לוט ולמרים אחותו של משה, או לפרשת ניצבים שבספר דברים. לכל אלה וליתר המקומות בהם משחק הרומן בכותר שלו אין קשר מובהק לתפקידי הניצבת שנוגה מתנסה בהם.

הרומן מסופר בזמן הווה, כדרך שמספרים בדיחה – שני יהודים נוסעים ברכבת... בניצבת דרך זו של סיפור יוצרת רושם של הרצאת סיפור המעשה תוך כדי התרחשותו, או כחוויה שהמספר הנעלם מתנסה בה. תורמים לכך חומרי מציאות שהרומן עשיר בהם מאוד, בהם גם אקטואליה של זמן כתיבתו של הספר, כך למשל נזכר "התפקוד המדהים של הנשיא הישיש שלנו", ו"הבנין המפלצתי" שנבנה במקום מלון הולילנד.

מבחינה מבנית יש דמיון מסוים בין ניצבת לרומן חסד ספרדי, בשני הרומנים משובצים סיפורים קצרים בתוך העלילה הראשית, שם סיפורים אלה הם תכנם של סרטים פרי יצירתו של במאי קולנוע, גיבור הרומן, שחלק מהם מאזכר אי אלה מסיפוריו המוקדמים של יהושע, כאן הסיפורים המשובצים במהלך הרומן הם בתפקידיה של הגיבורה כניצבת בצילומי סרטים ובאופרה, בסיפורה של נוגה. בשני הרומנים סיפורי המשנה מוצגים בעימות עם מציאות ספרותית, דמות או אפיזודה קולנועית או תיאטרלית בעימות עם דמותה הריאלית של השחקנית שמבצעת דמות זו. יתר על כן, הדמות שבה מופיעה נוגה כניצבת מתערבת בהמשך הדברים בחייה של נוגה הריאלית. עימות זה הנזכר ברומן עצמו פעמים אחדות, ובעיקר המעורבות של הדמויות הבדויות בממשות הסיפורית הם גורם המניע את התפתחות אישיותה של נוגה ואת הרומן כולו. לא פעם מסופר על נוגה שיצאה מהדמות הבדיונית שלה כניצבת אל הדמות הממשית, המציאותית שלה, ונאמר שהיא "מנסה להבחין בין תשוקת השחקן לתשוקת האדם". וכן גם אוריה שניסה להתקרב לנוגה בדמות בדיונית של חייל פצוע, כניצב בסדרה הטלוויזיונית של בית החולים, אבל תגובתה של נוגה גרמה לו לחשוב שיוכל למצוא אותה בדמותו המציאותית. הדמויות והמצבים הבדיוניים שבהם משחקת נוגה כניצבת תואמים את המצב שהיא נמצאת בו במציאות, מתערבים בחייה ומשפיעים עליהם, כפי שנראה בהמשך הדברים. המציאות היא כמובן המציאות הבדיונית של סיפור המסגרת של הרומן, כך שהרומן בנוי מבדיה המכילה חומר בדיוני ביחס לסיפור העיקרי.

כאמור, סיפור המסגרת, סיפור שיבתה של נוגה לבית הוריה, עשיר מאוד בחומרי מציאות, בעיקר בירושלים, בשכונת מקור ברוך ושוק מחנה יהודה. עם זאת סיפור המעשה עשיר בדמיון מופלג, מרחיק לכת, שכתוב בהומור דק. אם גם אינו חורג ממסגרת האפשרי, הוא רחוק מהיום-יומי. נוגה עצמה היא אישיות מורכבת, מלאה סתירות. היא אישה נאה ונעימה, "גברים משהים עליה את מבטם". הכול אוהבים אותה. בהולנד קוראים לה ונוס. יש לה מאהב לעת מצוא, חלילן ראשי בתזמורת בה היא מנגנת בהולנד, אבל הם אינם זוג. השהות הזמנית שלה בדירת הוריה משתמעת כשיבה הביתה.

יחסה לילדים – יחס דואלי – מתואר בקונפליקט שלה עם ילדי השכנים החרדים, מצב גרוטסקי בו היא מנסה לשים להם גבול. מצד אחד היא מנסה להפטר מביקוריהם הטורדניים, תוך איום באלימות, מהצד האחר היא רוחצת את הילד הקטן, יפה תואר ומפגר בשכלו, כשהיא ערומה, בסצנה גרוטסקית במיוחד, שיש בה רמז ללידה, ומציגה יחס דו-ערכי לשכנים החרדים שלה. יחס זה ניכר גם בדמויותיהם של אבי המשפחה החרדית, מר פומרנץ, איש נאה, נעים הליכות וסובלני, שמתיר לנוגה להתאמן בנגינה על הנבל גם בשבת, בתירוץ שבבית המקדש היו הלוויים מנגנים בנבל גם בשבת, וכשייבנה המקדש תנגן בו נוגה בנבל שלה. היא מטילה בכך ספק בשל היותה אישה, שלפי הדת האורתודוקסית אינה אמורה לשמש בקודש. וכן גם בדמות בנו של  פומרנץ שעיה, צעיר יפה תואר גם הוא, שנוגה הייתה, כנראה, מאוהבת בו בימי נעוריה, והוא נגרר לקיצוניות וקנאות חרדית.

שינוי מין הוא מוטיב שחוזר פעמים אחדות. פומרנץ, השכן החרדי החביב, מציע שבבוא היום יהפכו אותה לעלם חמודות כדי שתוכל לנגן בבית המקדש לכשייבנה, ובביקור בקברו של אביה מתיר לה פומרנץ לקרוא קדיש, אם כי קדיש יש למר במניין, ומפיו של גבר. הילד החרדי שהיא רוחצת נראה לה ילדה יפה, כאמור, גם הנבלן היפני הזקן, בן זוגה של נוגה בנגינת "הים" נראה לנוגה כאישה יפנית זקנה. אוריה מסביר את פשר המוטיב המוזר הזה, הוא שואל אם נוגה לא השתעשעה ברעיון להפוך לעלם חמודות, כדי שלא ללדת ילד.

מרכזו של הרומן בנוי משני חלקים, בחלקו הראשון מככב אלעזר, קצין משטרה בדימוס, מתואר כמגמגם, שממלא תפקידי ניצב בסרטים ובסדרות שבהן מוצבת נוגה, וחלקו השני עוסק בפגישותיה עם אוריה, בעלה לשעבר. בעומק הדברים זהו סיפור על דחייתה של אהבה אובססיבית ונישואים בעייתיים, פוזסיביים, רכושניים. אוריה, שמאופיין בשיבה שזרקה בשערותיו, אינו יכול להשתחרר מאהבתו את נוגה, ומבקש לקשור אותה אליו לא רק בכבלי אהבה ונישואים אלא באמצעות ילד שתלד לו, רק לו, ולא לשניהם. על אף אהבתה את בעלה, מסרבת נוגה לכבול את עצמה, גם לא לגבר שהיא אוהבת. לא מהתנגדות לאימהות אלא לשעבוד המתחייב מעמדתו של אוריה. היא מניחה לו להיפרד ממנה, להקים משפחה אחרת ולהוליד ילדים, וממלאת את חייה בנגינה, בעולמה של המוסיקה. יחסיה עם גברים הם חופשיים, בשום פנים אין היא מוכנה להיכנס לקשרים מחייבים. את הצורך שלה בחופש ואת הקושי ביצירת קשר מחייב דוגמת הורות, ניתן להסביר בהסתייגות מדוגמת היחסים שראתה אצל הוריה, ובשל הצורך שלה בדרגת חופש גבוהה. היא מקיימת יחסים חופשיים עם מאהב לעת מצוא, ללא מחויבות. היא דוחה גם את אלעזר, המחזר העקשן, שפגשה אותו בעיסוקה בנצבות, שכן גם הוא משמש ניצב בהצגות ובסרטים, ומציבה לו גבול. וכך, כמעט כל הסיטואציות בסיפורי המשנה עוסקים בזוגיות בעייתית עד לקיצוניות, שיש בה הד לזוגיות הבעייתית של נוגה.

כלי הנגינה של נוגה הוא נבל, כלי אריסטוקראטי, נדיר בהופעותיו ביצירות מוסיקליות. כמה מהן נזכרות ברפרטואר של התזמורת שנוגה מנגנת בה. הנבל הוא כלי מורכב, דורש יכולת רבה, אבל לפי עדותן של נבלניות זהו כלי ממכר, טוטאלי, שדורש את אישיותו של המוסיקאי במלואה. הרומן מתאר את געגועיה של נוגה לנגינה בנבל בעת שהותה בירושלים. נראה שהנבל נבחר לתפקיד זה בהיותו מבחינה סטטיסטית כלי נגינה נשי, וכזה הוא הדימוי שלו. אכן, כשמחפשים מחליפה, לא מחליף, לבת זוגה של נוגה לנגינה בנבל בדואט, מחפשים מנגנת. נוגה, שאינה רוצה ללדת, מה שמתפרש כפגם בנשיות שלה, מפגינה נשיות בנגינה בנבל. אימא שלה מיחסת לנבל עצמו תכונות נשיות, לדעתה זהו כלי רגיש ועדין, תכונות המיוחסות לנשים, בדרך כלל. היוצא מן הכלל הוא הנבלן היפני, בן-זוגה של נוגה בביצוע "הים" של דביוסי, הוא גבר זקן, אבל הוא נראה לנוגה כאישה יפנית כפי שהיא נראית בסרטי מלחמת העולם השנייה. אשר ל"פגם", קולו של אוריה אינו קולו של המחבר. נוגה, שאינה רוצה ללדת, מה שמתפרש על ידי אוריה כפגם בנשיות שלה – שלא לומר נכות, דווקא מפגינה בנגינתה בנבל נשיות.

במהלכו של הרומן משובצים כמה אביזרים שהם מוטיב חוזר, מעין סמלים שמאירים פרטים חשובים במצבה של נוגה בבית שגדלה בו. המיטות הן מוטיב חוזר המבליט היטב את רגשותיה של נוגה בחזרתה לבית נעוריה. המיטה הזוגית הישנה של הוריה, מיטת הנעורים שלה והמיטה החשמלית שהתקין המהנדס עבאדי, יורשו של אביה המנוח באחריות על מחלקת המים בעיריית ירושלים. זוהי מיטת יחיד, רחבה ונוחה, שבאה להחליף את מיטתם הזוגית הישנה של הוריה. נוגה ישנה בלילות כשהיא עוברת ממיטה למיטה, אולי כדי לחוות מחדש את ניסיון העבר שלה ושל הוריה. לתפקידה של המיטה הזוגית ביחסים שבין נוגה לאוריה ובזוגיות שלהם מייחס הרומן חשיבות רבה, במיטה זו שכבו נוגה ואוריה לראשונה, וביטאו חשש שייוולד להם ילד בשל כך.

דוגמה אחרת היא השוט, שמיועד אמנם לילדי השכנים, שפולשים לדירה שבה היא גרה כדי לצפות בטלוויזיה, אבל כשהיא צריכה להסביר למוכרים הבדווים את הצורך שלה בשוט היא מסגירה את עמדתה העמוקה, היא אומרת שאמנם אין לה סוס, אבל יש לה בעל שהיא זקוקה לשוט בשבילו. מאוחר יותר מחזיק בשוט אוריה, הוא מנופף בו כאילו כדי לאיים על נוגה. בסופו של הרומן מציין השוט את תפקידו של המנצח על התזמורת.

החליפה המהודרת של אביה אף היא חוזרת ומופיעה בסיפורה של נוגה. היא מביאה את אבא לסיפור. ומנכיחה אותו בכל מה שהיא מבקשת לעשות. ואפשר שהיא מרמזת לרצון להשתחרר מזכרו המעיק של האב, אבל היא לא מצליחה למצוא "יורש" מתאים שיאבה לקחת את החליפה.

עיקרו של הסיפור הוא במערכות היחסים של נוגה, כפי שהן משתקפות ביחס שבין נוגה ה"ניצבת" לנוגה ה"ממשית". התפקידים שמוטלים עליה כניצבת מגוונים מאוד, יש בכל אחד מהם משהו שנוגע לאורחותיה של נוגה. היא משתתפת במשפט של אישה שרצחה את בעלה כאחד המושבעים, ועליה הוטל להכריז על פסק הדין, אשמה. היא אומרת זאת כאילו היא מתכוונת לעצמה. היא מזוהה עם השחקנית שמשחקת את הנאשמת, היא עטופה ברדיד אדום שהשאילה לה. בהמשך מאשים אותה אוריה בכך שהיא עצמה מהווה חבר מושבעים שגוזר  אשם על הכול, רק לא על עצמה. טענה זו מזעזעת את נוגה. היא לא רצחה את בעלה, אבל המיתה את הילד שלו.

הסצנה בבאַר היא ספק קטע מסרט בו משתתפים נוגה ואלעזר כניצבים, ספק כיסוי לדייט שיוזם אלעזר, תוך חיזור אחרי נוגה. היחסים עם אלעזר, קצין משטרה בדימוס, מציגים זוגיות מסוג שונה מיתר הקשרים של נוגה, אלעזר הוא גבר קשיש, נשוי ויש לו נכד. הוא מחזר אחרי נוגה כיוון שהיא בודדה ונראית לו זמינה. נוגה נמשכת אחריו, ומהרהרת באפשרות לשכב איתו לפני שהיא חוזרת לאירופה, אבל אלעזר, שנעלם ויוצא מחייה, כותב לה שכל מה שביקש הייתה ידידות, שאמנם קיבל ביד רחבה.

המופע של כרמן לרגלי מצדה מבוסס על אירוע שאירע בממש, האופרה של ביזה אכן הוצגה לרגלי מצדה, מה שיוצר ניגוד מעניין בין האופרה הפופולרית לבין הוד קדומים וסיפור הגבורה שאופף את צוק מצדה. החלפת הזמרת בתפקיד הראשי באופרה כרמן בשל גרגר חול בגרונה, בזמרת מקומית שזכתה בהצלחה גדולה, אכן אירעה בממש, אבל ברומן אירוע זה מתואר גם בחלומה של נוגה כאירוע מקדים, בו היא עצמה מתבקשת לשיר את תפקידה של כרמן. משהו דומה אירע בסצנה של חבר המושבעים, בו נתבקשה נוגה לקרוא את פסק הדין במקום מי שהיה מיועד לכך. עם זאת, סיפורה של כרמן נקשר למוטיב הזוגיות הבעייתית שעובר לאורכו של הרומן. בסיפור של כרמן, המבוסס על הנובלה הנודעת של פרוספר מרימה, רוצח הגיבור, דון חוזה, את כרמן אהובתו שבגדה בו עם לוחם השוורים. בחלום מזדהה נוגה עם גיבורת האופרה, ולו גם כזמרת בתפקיד כרמן. מלבד התקבולת לכרמן בבגידה של נוגה ברצונו של בעלה, נזכרת אפשרות לרצוח את ילדיו שאמורים כביכול להוכיח את אשמתה של נוגה בפרוד מבעלה, בנוסח מדאה הקלאסית. בנקודה זו מגיע הרומן ניצבת לשיאו, או לנקודת מפנה. הקשר של נוגה עם אלעזר קרב לקיצו, ואוריה, בעלה לשעבר, נכנס לסיפור וממלא את חלקו השני של הרומן.      

הקטע הבא בו מופיעה נוגה כניצבת הוא חלק מסדרה טלוויזיונית המתרחשת בבית חולים. הזוגיות מופיעה בתפקידה של נוגה ששיחקה עדה לניסיון של רופא לשכב עם אחת החולות. יותר מזה, בקטע זה נוצרת מחדש הזוגיות האבודה שבין אוריה לנוגה. הפגישה שלהם שהתרחשה במציאות המדומה של סיפורי המשנה מתגלגלת לפגישה במציאות הבדיונית של הרומן עם אוריה. פגישה זו באה לברר את מהות המשבר בנישואים שלהם, אבל תוך כדי כך מתעוררת ביניהם משיכה ארוטית שאינה מתגשמת. הם נוהגים אמנם כאילו היו נשואים עדיין, אוריה מסתובב בדירת הוריה של נוגה כבתוך שלו, הוא גם שוכב במיטה החשמלית, נוגה משיאה לו עצה אודות העניבה שהוא עונב והתאמתה לחולצה שהוא לובש כאילו הייתה עדיין אשתו, אבל גם ניסיון זה נגמר בלא כלום, ככל הנראה הוא לא יחזור.

התפקיד האחרון שממלאת נוגה הוא בסרט דוקומנטרי, היא ממלאת תפקיד של אישה שבנעוריה ניסה החבר שלה להרעיל אותה, האישה עצמה אינה יכולה להופיע בסרט שעושים הסטודנטים שלו על החבר שלה שהיה אחרי טיפול פסיכיאטרי בבית חולי נפש למדען חשוב, כי בעלה אינו מרשה לה, אם כי היא עצמה מעוניינת להשתתף בסרט. נוגה נוכחת במצב בו הבעל מחליט בשביל אשתו, כאילו הייתה רכוש שלו, מצב שהיא עצמה נמנעה ממנו. נושא ההרעלה מופיע בשיחת הברור שבינה לבין אוריה, היא מאשימה אותו שהרעיל את התשוקה שלהם. נושא הבעל הדומיננטי חוזר באפילוג, כשבת זוגה של נוגה לנגינה בנבל אינה יכולה לנסוע עם התזמורת ליפן מחמת התנגדותו של בעלה, שחושש להריון שלה, ודואג לתינוק שהיא אמורה ללדת לו, שכן בזכותו יוכל לקבל אזרחות אירופית.

הרומן נגמר בסוף פתוח, התזמורת עולה לנגן ביפן. נגינת הדואט בין שני הנבלנים נראה שעלתה יפה, כפי שנרמז בחזרה שהצליחה ביותר, אבל הרומן נגמר לפני שהחל הקונצרט. ועוד, אחרי השיחה הטלפונית עם האם בתל-אביב לא ברור אם האם נשארה בירושלים או חזרה לתל-אביב. ובעיקר לא ברור מה תעשה נוגה שהיכולת שלה ללדת חזרה. סיומו של הרומן נקשר היטב לראשיתו, הנבלן היפני  הזקן מזכיר לנוגה את הליכתו הגרוטסקית של אביה בלילות, כשהוא מעמיד פנים שהוא סיני או יפני, כפי שמסופר בפתח הרומן.

לניצבת מסר פמיניסטי מובהק. הוא מציג עמדה ברורה נגד הדומיננטיות הגברית והכפייה שבצידה, בעד חרותן של נשים לִבְנוֹת את חייהן כראות עיניהן. הרומן בנוי היטב, זורם בכמה אפיקים, שכולם כאחד בונים את דמותה רבת הפנים, העשירה של נוגה, ושל כמה צדדים בהווייתה של ירושלים. הוא מציג גם פנים חדשות, מעניינות ביותר, ביצירתו של יהושע.

2. נושא הבוגד והגיבור

עמוס עוז, הבשורה על-פי יהודה, כתר, תל-אביב 2014

הרומן הירושלמי של עמוס עוז, "הבשורה על פי יהודה", מתרחש בשלושה מישורים של זמן, ההווה של הסיפור הוא בירושלים ב-1959, הגורם המניע סיפור זה התרחש ב-1948 במלחמת העצמאות, ומחקר אקדמי שמתנהל ברקע של הווה הסיפורי מביא את הסיפור אל סוף ימי הבית השני, הימים בהם הופיע ישו כמשיח ויהודה איש-קריות הסגיר אותו לידי הרומאים. ההווה הוא כמובן הסיפור העיקרי, והוא מכיל את שני הנושאים האחרים. אבל ניכרת נטייה לראות דווקא בנושא ההיסטורי וביהודה איש-קריות את המסר העיקרי של הרומן, את מרכז הכובד שלו. הדבר ניכר כבר בכותר של הספר ובחזרה האובססיבית של הגיבור, שמואל אַש, לנושא זה, שעומד במרכז המחקר האקדמי שלו. במחקר זה מציע שמואל אַש – לא עמוס עוז – גרסה מקורית למעשהו של יהודה, לפיה דוחף יהודה את ישו אל הצלב מתוך אמונה באלוהותו, ובטחון שיוכל לרדת מהצלב בחיים כדי להוכיח לכול את האלוהות שלו, וכשמת ישו חרב עליו עולמו והוא מתאבד. זוהי גרסה מעניינת, אבל אין מצב שעמוס עוז יציע מטעם עצמו גרסה משלו לרהביליטציה למעשה הבגידה של יהודה. קודם כול כיוון שכבר נעשו ניסיונות רבים בדרכים שונות לזכות את יהודה. כבר במאה השנייה נכתב ספר "הבשורה של יהודה", דוק, לא "הבשורה על-פי יהודה", שלא כונס לברית החדשה, בין יתר ספרי הבשורה. הוא נמצא בשנות השבעים במערה במצרים, כתובה על 58 דפי פפירוס בכתב קופטי, ככל הנראה תרגום מיוונית.  לפי גרסה זו הורה ישו ליהודה, תלמידו הנאמן, את סודות היקום, ואחר כך ציווה עליו להסגיר את "האדם שהיה הלבוש שלו" לידי הכוהנים, ולספר להם את מה שרצו לשמוע. לא נכתב דבר על הצליבה של ישו ועל התאבדותו של יהודה. עוז מזכיר כמה וכמה התייחסויות של יהודים לעניינו של ישו, בעיקר בימי הביניים.  גם בזמן החדש, מאחר שֶׁסָרָה אימת הכנסייה הקתולית על הכופרים, קיבלה פרשת בגידתו של יהודה אין ספור פירושים במחקרים אקדמיים וביצירות ספרות של לא-יהודים, בין היתר בסיפור של בורחס, ברומן הנודע של בולגקוב, במחזה של פניול, ואפילו במחזמר ובסרט "ישו כוכב עליון". גם הספרות העברית נתנה ביטוי יהודי לנושא זה, ברומן "במשעול הצר" של קבק, ברומן של יגאל מוסינזון "יהודה איש קריות", וכן גם ברומן שנכתב ביידיש "האיש מנצרת" של שלום אַש, שניזכר ברומן של עמוס עוז בהקשר לשמו של הגיבור, שמואל אַש. קשה אם כן להניח שעיקרו של הרומן והמסר שלו אינו אלא עוד גרסה, של עוז לנושא הבגידה של יהודה איש-קריות, מה גם שזו גרסה שרחוקה מלשכנע ולהסביר את מעשהו של יהודה, והאקטואליות שלה, לאמור דחיית הטענה האנטישמית אודות אחריותם של היהודים לצליבתו של ישו, דחוקה מאוד. נראה אם כן שהמסר טמון בפרשת "בגידתו" של שאלתיאל אברבנאל, אביה של עתליה, אחת מגיבורי הרומן, ומותו במלחמה של מיכה, בעלה.

הסיפור מתרחש בשכונת שערי חסד הירושלמית, בבית ישן, שהגישה אליו רעועה ומסוכנת. בבית זה, שהיה של שאלתיאל אברבנאל, מסתופפים שלושה אנשים, עתליה, אישה נאה במיטב שנותיה, בתו של שאלתיאל, שבעלה הצעיר, מיכה, נהרג בשער הגיא במלחמת העצמאות, כשנפל בידי לוחמים ערבים שהתעללו בו ובגווייתו. אביו של מיכה, גרשום ואלד, זקן נכה ערירי ומר נפש, אבל איש שיחה נבון ושנון, ושמואל אַש, סטודנט שזנח את לימודיו וקיבל תפקיד בשכר צנוע של איש שיחה לזקן, ועם זאת ממשיך במחקרו על ישו בעיני היהודים. סיטואציה מורכבת זו של שלושה אנשים שהגורל או ההיסטוריה זימנו אותם לבית אחד, והם תלויים זה בזה, בדומה לתלות הקיומית המופיעה במחזהו הנודע של ז'אן פול סארטר, "דלתיים סגורות". בין שלושת הדמויות במחזה הנידונות לגיהינום נצחי, הגבר גרסין, איש מחתרת באחת ממדינות דרום-אמריקה, נאשם בבגידה על שהסגיר את חבריו לפני שהוצא להורג, אינס הלסבית מעמידה בפניו את מעשהו שהוא מנסה להתכחש לו, ואסתל, שהמיתה את התינוק שלה, דוחה את חיזוריה של אינס ומנסה לפתות את גרסין, שמנסה לשכנע את אינס בצדקתו. ב"הבשורה על-פי יהודה" אין משולש סגור כל-כך מהודק כמו ב"דלתיים סגורות", אבל המשולש שנוצר עם הצטרפותו של שמואל אל דיירי הבית מעמיק מערכת יחסים בעייתיים, בה אין קשר בין גרשום לעתליה, להוציא קשרים של קיום יום יומי, כמו הגשת תה, "סידור עבודה" של שמואל עם גרשום. בין שמואל לגרשום נוצר קשר מעניין, שמואל מנסה להסביר לגרשום את הרעיון שלו אודות בגידתו של יהודה בישו, ואילו גרשום מתייחס אל שמואל בלגלוג קל, עם אהדה כלשהי. דחייתה המתמדת של עתליה את חיזוריו ההזויים של שמואל יוצרים קשר חד-צדדי, אבל בהמשך חלה ביניהם התקרבות הדרגתית. חשיפה של העבר – פרשת מותו המחריד של מיכה בעלה, והוצאתו של אביה שאלתיאל אל מחוץ לתחום כבוגד – בשל דעותיו, התנגדותו להקמת מדינת ישראל – מקרבים את עתליה לשמואל, עד לכך שלקראת סופו של הרומן היא יוזמת שני מגעים מיניים איתו, שאחריהם חייב שמואל לעזוב את הבית.        

בנוסף מרחפת בבית רוחו של שאלתיאל אברבנאל, אביה של עתליה. הוא היה פעיל ציוני בתנועת העבודה – בבית קוראים את העיתון דבר – היה חבר בוועד הפועל הציוני וחבר בהנהלת הסוכנות, אבל כשעלתה ההצעה להקים בארץ-ישראל מדינה יהודית, יצא בתוקף רב נגדה. הוא טען שיום אחד אחרי הכרזת המדינה תפרוץ בארץ מלחמה בה יישפך דם רב משני הצדדים ללא צורך, לכן ראוי להעדיף הנהלה של האומות המאוחדות או של ארצות ההברית בארץ-ישראל ומשא ומתן מתמשך בין היהודים לערבים תוך קיום משותף בשלום. אלה היו בקירוב דעותיהם של חברי  ברית שלום האקדמית, ושל השומר הצעיר, שהציעו מדינה דו-לאומית, אין לראות דעות אלה כדעותיו של עמוס עוז. אברבנאל הוקע כבוגד והורחק מתפקידיו במנגנון הציוני, אבל הוא ראה את עצמו ציוני נאמן, אולי גם כציוני יחיד.      

שני הסיפורים המוכלים במערכת המורכבת של דיירי הבית, לאמור, המחקר על ישו בעיני היהודים והניסיון לחלץ את יהודה איש-קריות מכתם הבגידה, וכתם הבגידה בציונות שהוכתם בו שאלתיאל, אביה של עתליה קושרים היטב שני סיפורים אלה זה לזה, וגם למעשה הבגידה של גרסין ב"בדלתיים סגורות". בכל המקרים הבגידה מוטלת בספק, אך די בה כדי לדחוף את הבוגד אל מחוץ להסכמה החברתית. אצל סארטר נדחף הבוגד אל מותו, כך גם במקרהו של יהודה איש-קריות, ואולי גם במקרה של שאלתיאל. השאלה האקטואלית הכרוכה בכך, שעולה מהרומן היא הספק לגבי הצדק שבעצם הקמת המדינה. שאלה זו מועצמת עם נפילתו של הבן-הבעל מיכה, שהתגייס בניגוד לרצונם של אביו ושל רעייתו. לדעתה של עתליה, שהולכת בעקבות אביה, נפל מיכה בשל הטעות הנוראה שבהכרזת המדינה. כאמור, זו אינה דעתו של עמוס עוז, אבל עוז מציג את הבגידה כמעשה של נאמנות גמורה, אהבה ואמונה בכך שזהו המעשה הנכון שיש לעשותו, גם אם המציאות מפריכה את צדקת המעשה. באותה מידה יהודה לא בגד בישו, הוא הוליך אותו אל הצלב מתוך אמונה עמוקה באלוהותו, ושאלתיאל התנגד להקמת המדינה מתוך נאמנות לרעיון הציוני, ודאגה לעתידו במסגרת של מדינה לאומית, ולא בשל בגידה בציונות. גם גרסין של סארטר סבור שהמהפכה נכשלה ויש להציל את חבריו המהפכנים וכך נכנע לפחדים שלו. עם זאת, נראה שצפון ברומן היגד משל המחבר. דעתו של שאלתיאל אינה מתפרשת עד הסוף, אבל ניתן להבין שכוונתו של שאלתיאל, שמשקפת משהו מדעותיו של עמוס עוז, שראוי היה, ואולי עדיין ראוי, לראות בתושביה של ארץ ישראל אומה אחת, בה נפרדת הדת מהמדינה, לאמור, הארץ תאכלס אומה אחת שיש בה דתות שונות ותרבויות שונות, כמו מרבית ארצות אירופה. אם אמנם יש ברומן של עמוס עוז מסר אקטואלי, הוא נוגע גם בַּקָּלוּת שבה מכריזים על פטריוטים נאמנים הרואים סכנה אמתית לעתידה של מדינת ישראל בהנהגה לאומנית כעל בוגדים. אפשר שאלה הם הגיבורים האמתיים, בעלי האמונה והחזון.