עיונים ב"גטו" ו"נפש יהודי" ליהושע סובול

ידידיה יצחקי

כמה וכמה ממחזותיו של יהושע סובול תויגו כ"מחזות דוקומנטאריים", שכן היו שראו בהם מחזות שעניינם בהצגת מעשים שהיו כפי שהיו, מסוגם של "ממלא המקום", מחזהו הנודע של רולף הוכהוט, שבא לחשוף את חלקו של האפיפיור פיוס הי"ב בפשעי הנאצים, או מחזהו של פיטר ברוק "בני האיק", המגלה ומציג את גורלם של שבטים שנדונו לכליה בצפונה אל אוגנדה, ומחזות רבים אחרים שהופיעו על בימות אירופה ואמריקה, ואף בתיאטרון הישראלי לא נעדר מקומם – "קסטנר", למשל, היה רק אחד מהם. סובול אכן בנה כמה ממחזותיו על תעודות ומסמכים מסוגים שונים, מהם שעניינם הוא היסטורי, "ליל העשרים", למשל, ומהם שעניינם באקטואליה, כמו "ג'וקר", "הפלשתינאית" ו"סינדרום ירושלים". גם מחזותיו "גטו" ו"נפש יהודי" מבוססים במפורש על מסמכים היסטוריים, סובול מצביע עליהם במפורש, עם זאת נראה לי שאין לראות במחזות אלה, כמו גם ביתר מחזותיו של סובול "תיאטרון דוקומנטארי", שכן הם אינם באים לספר ולתעד על הבמה מעשה שהיה כך או אחרת, ולגלות דברים שאולי לא נודעו בקהל. גם הגורם ההיסטורי, המובלט היטב במחזות אלה, איננו עיקרו של אף אחד מהם, שכן הוא מעובד בהם עיבוד בימתי מרחיק לכת ומוצג מנקודת ראות סובייקטיבית מובהקת, מה שעשוי לעורר ספק באמינותם ההיסטורית של הפרטים הרבים הבונים את רצף המאורעות שבמהלכו של המחזה, אם כי אמינותם האמנותית עומדת מעל לכל ספק.

מהצד האחר, היו שראו במחזות אלה רק, או כמעט רק, את ההשלכות האקטואליות שעשויות לעלות מהם, ללא התייחסות לעניינם של המחזות במקומות ובזמנים המתוארים בהם. גם בכך יש החטאה רבה בתפיסת מהותם המורכבת ורבת הפנים של המחזות. לשם הבנתם המקיפה של מחזותיו של סובול יש, לדעתי, לראות אותם בשלושה מישורים של משמעות – המישור ההיסטורי, האוניברסאלי והאקטואלי, ולבחון אותם מתוך המבנה הבימתי שלהם.

מהבחינה ההיסטורית, מתמודדים "גטו" ו"נפש יהודי" עם מצבן הבעייתי, אם ננקוט בלשון המעטה, של דמויות היסטוריות, על יסוד עובדות ומסמכים היסטוריים. "נפש יהודי" הוא בראש ובראשונה ניסיון דרמאטי להבין את אישיותו הגאונית והנוירוטית של אוטו ויינינגר, על הרקע ההיסטורי של ראשית המאה העשרים. "גטו" הוא קודם כל התמודדות בימתית עם סיטואציה היסטורית החורגת מתחומיה של ההבנה האנושית, ועם זאת מבקשת להבין את האנשים שנקלעו אליה, משני צדדיו של המתרס ההיסטורי.

אוטו ויינינגר היה דמות אקסצנטרית וייחודית במידה מופלגת ביותר, אי אפשר לראות בו אפיון להוויה היסטורית כלשהי. המחזה "נפש יהודי" מבליט היטב ממדים אלה שבאישיותו, ועם זאת מציג אותו כנקודת מוקד לכמה וכמה בעיות היסטוריות המאפיינות היטב את ראשית המאה העשרים, מנקודת ראות יהודית וציונית, בעיקר, אך גם מנקודת תצפית רחבה הרבה יותר. עליית הלאומיות באירופה בעקבות המשברים הפוליטיים והחברתיים שהובילו בסופו של דבר למלחמת העולם הראשונה, התגברותה ומיסודה של האנטישמיות המודרנית, עמדתו הפשרנית של הליברליזם האירופי בשאלה זו, עלייתה של הציונות והתפשטותה ברחוב היהודי. אלה הם רק חלק מהנושאים העולים במחזה ומתמקדים בדמותו של אוטו ויינינגר. האקסצנטריות הנוירוטית שלו היא ביטוי למורכבותה של התקופה, לסבך בעיותיה, לניגודיות הקיצונית שבתופעות שלה, ואולי היא גם מוסברת בהם.

"גטו" מעלה תקופה היסטורית שלדעת רבים אין אפשרות לתת לה ביטוי ספרותי משכנע. המחזה אינו מתיימר כמובן להקיף אותה ולמצות את המשמעויות ההיסטוריות הכרוכות בה, אבל, כפי שנראה בהמשך הדברים, דומה שסובול מצא דרך לביטוי אמנותי אותנטי לכמה וכמה שאלות חשובות שתקופת השואה מעמידה בפנינו. אחת מהן מתמקדת בדמותו של קיטל, שהרשומות ההיסטוריות מתארות אותו כאדם תרבותי, חובב אמנות אנין דעת, אפילו הומניסט, שהפך לרוצח מפלצתי בכוחה של אמונה אידיאולוגית ותודעה של שליחות היסטורית. שאלה אחרת מוסבת על דמותו הבעייתית של ראש המשטרה היהודית, גנס, המבקש להציל יהודים על ידי הקרבתם של יהודים אחרים, תוך משא ומתן, שאין כמוהו לאימה, עם הרוצחים. המחזה תוהה על מידת צדקתו או אשמתו ההיסטוריים, ביחס לצדקתם או לאשמת של גורמים ואישים אחרים שחיפשו דרכים אחרות במאמצי ההישרדות האישית והלאומית שלהם. מאמצי ההישרדות עולים במחזה על קו של רצף קווי, שמצידו האחד וויסקופ, המשתף פעולה עם הגרמנים בכוונה להפקת רווחים ולהמלטות אישית, בהמשכו גנס, ראש המשטרה היהודית, המשתף פעולה עם הנאצים על מנת להציל יהודים ככל שתמצא ידו, מעברו השני של קו הרצף – הספרן קרוק, המבקש לתעד את המתרחש שלא יאבד ולא יישכח, ובכך הוא רואה את ההישרדות הלאומית, אבל הוא תומך גם בהתנגדות מזויינת, ובקצה השני חיה, המחפשת את הדרך להתנגדות. אף אחת מהדמויות אינה נשפטת במחזה, אשמתם וצדקתם אינם נשקלים זה נגד זה. הבעיה ההיסטורית שאין לה פתרון חד משמעי היא שמעניינת אותנו במהלכו של המחזה.

על אף ייחודן וקיצוניותן ההיסטורית של הדמויות ושל הסיטואציות שבהן עוסקים "גטו" ו"נפש יהודי", יש בהם כדי להעמיד אותן במשמעות אוניברסאלית רחבה, מעבר לעצמן, מעבר לאירוע ההיסטורי הספציפי, החד פעמי. באוטו ויינינגר, שהוא כאמור דמות היסטורית ייחודית, נדירה ביותר, גם באישיותו וגם בהשקפת עולמו, ומתפרש במחזה על רקע התקופה ההיסטורית ובעיותיה, יש במחזה יסוד כלל אנושי, שמעלה אותו אל מעבר למשמעות ההיסטורית הכרוכה באישיותו ובתקופתו. ויינינגר של סובול מתחבט ללא מוצא בשאלת זהותו, מהותה ומשמעותה. הוא אינו מקבל אותה כמובנת מאליה, הוא מטיל ספק במחויבותו לזהות שנכפתה עליו בלידתו, אם כי הוא מכיר היטב באי יכולתו לשנות אותה, מה שמוביל אותו בסופו של דבר להתאבדותו הדרמאטית. נושא זה קשור, כמובן, בשאלת התבוללותם של היהודים, שלא איבדה מאומה מהאקטואליות שלה עד היום, אבל יש בה השתמעויות הנוגעות גם לדרך ראייתו של האדם המודרני את עצמו, בכל סביבה לאומית או תרבותית בת זמננו. שאלת זהותו האישית, הדתית או הלאומית של האדם המודרני ומשמעותה היא מהשאלות העיקריות שהאנושות מתחבטת בהן במידה רבה גם בימינו אלה.

גם ל"גטו", על אף ייחודיותה הקיצונית של ההוויה ההיסטורית המועלית בו, יש היגד אוניברסאלי החורג אל מעבר למאורעות ההיסטוריים כשלעצמם. ההישרדות במצבי מצוקה הוא נושא שמעסיק במידה רבה מאוד את המחשבה האנושית. הדברים קשורים גם בשאלת האחריות שנושא כל פרט כלפי הכלל, במידת המעורבות שהוא חייב בגורלו של הזולת. ב"גטו" עולות שאלות אלה ביחס למצבים קיצוניים ביותר, שכן דרכה של האמנות להציע מצבים קיצוניים כאמת מידה למצבים "נורמאליים".

הצד האקטואלי שבמחזותיו של סובול, על אף התייחסותו לנושאים העומדים בשעה זו ממש במרכז ענייניו של עם ישראל, עשוי להיות אקטואלי גם בזמנים אחרים, וראייה לכך היא האקטואליות של המחזה בימים אלה, ממש כמו לפני עשרות שנים, בזמן חיבורם והצגתם הראשונה. "נפש יהודי" משרטט מקבילות היסטוריות בין עלייתה של התנועה האנטישמית באירופה של סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, לבין התחדשותה בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, לקראת סוף המאה העשרים. תהייתו של הישראלי יליד הארץ על מהותה ומקורותיה של האנטישמיות, שהוא עצמו לא התנסה בה בהוויה היומיומית שלו, ולפיכך אין היא נתפסת לו כדבר מובן מאליו, או כתכונה מוכלת במהותו של הגוי, מוליכה אותו אל גילוייה התמוהים ביותר, בתוך תוכה של היהדות עצמה. אם נבין את אוטו ויינינגר, האנטישמי היהודי, נוכל אולי להבין משהו במהותה של האנטישמיות. המחזה "נפש יהודי", בדומה לנובלה של עמוס עוז "עד מוות", מציע את האפשרות שהאנטישמיות היא שנאת הנוצרים את היהודי שבתוך עצמם, שאצל היהודים, בתהליך ההתבוללות, הופכת להיות שנאת היהודים את יהדותם. ויינינגר לא נבחר כדגם של הזדהות כדי להתריס ביחד איתו כנגד היהדות, כפי שהוטעו כמה מבקרים לראות בו, לכן אין זה מחזה של "שנאה עצמית" או משהו בדומה לזה, כטענתם, אדרבא, ויינינגר בקיצוניותו הנוירוטית מהפך את משמעותם של הדברים שהוא אומר וחושב, ואילו הפתרון החיובי העולה מהמחזה לבעיות הקיום היהודי, על אף הקשיים החמורים הכרוכים בו, גם מהבחינה הרעיונית וגם מהבחינה המעשית, הוא הפתרון הציוני.

המימד האקטואלי שב"גטו" מתמקד בשאלה העולה במישרים במציאות הישראלית בעשרות השנים האחרונות, כיצד אפשרי פאשיזם יהודי, או אף ציוני. כבר רמזנו ברמז קל לתקבולת שעשויה לעלות במחזה בין דמותו של הנאצי קיטל לבין גורמים מסוימים במפה הפוליטית העכשווית במדינת ישראל ובציונות. נושא זה עולה במחזה במודגש גם בתיאור הסתגלותם המהירה של יהודים לשיטותיהם ולתפיסותיהם של הנאצים. "אתם תלמידים מצוינים", אומר קיטל לגנס כשהוא עוצר את וייסקופ. "הם מנסים יותר מדי להדמות אלינו", אומר ד"ר פול, גלגולו המלומד של קיטל, על ההנהגה היהודית של הגטו. בשולי המחזה, בשיחתו של קרוק עם ד"ר פול, עולה גם שאלת שנאתם של היהודים את היהדות, תוך כדי תהייה על מהותה של האנטישמיות המודרנית. באותו מעמד תוהה המחזה על צדקת דרכה של הציונות ההיסטורית. קרוק, איש הבונד, שהוא אחת הדמויות "החיוביות" שבמחזה, דוחה את הפתרון הציוני, ואילו הנאצי פול ממליץ עליו. יושם לב גם לכך שגנס, ראש הגטו הבעייתי, הוא ציוני קיצוני, איש המפלגה הרוויזיוניסטית.

המבנה הדרמאטי של המחזות הוא מתוחכם ביותר, ועשיר בפתרונות תוכניים ובימתיים מרתקים. שני המחזות בנויים על סיפור סובייקטיבי, רטרוספקטיבי של המאורעות. עלילתו של "נפש יהודי" מתרחשת בתוך נפשו הנסערת והשסועה של ויינינגר בערב מותו, כפי שניתן ללמוד גם משמו הראשון של המחזה – "הלילה האחרון של אוטו ויינינגר". פרקי חייו, חלומותיו, דעותיו ורעיונותיו של ויינינגר, פגישותיו האמיתיות והמדומות עם דמויות ואישים שונים שהעסיקו אותו במהלכם הקצר של חייו, נדחסים במחזה לתמונות של הבזקים העולים ממעמקי התודעה שלו. היריעה ההיסטורית הרחבה, גם במקום וגם בזמן, מצטמצמת לחלל מוגבל של אירועים, החדר שבו התאבד ויינינגר, ולזמן הקצר של לילה אחד.

ב"גטו" מתעוררות בעיות דרמאטיות קשות ביותר, עקב ייחודה של התקופה ההיסטורית, העמוסה ברגשות פגיעים ביותר מהצד האחד, ומהצד האחר עולה באימיה על כל מה שיכול הדמיון הספרותי להעלות ולהציג. מנהגה של הספרות הוא להקצין מצבים ולהעצים אותם, איך אפשר להקצין ולהעצים מצב אימים בו כל רגע עשוי להיות הרגע האחרון בחייו של אדם ובחייה של אומה. סובול מצליח להתגבר על קשיים אלה בדרכים מעניינות ביותר. גם "גטו" מוצג כסיפור סובייקטיבי, רטרוספקטיבי, המסופר בהווה הדרמאטי של הצגת המחזה, מפיו של השחקן היחיד ששרד מאותם ימים. סיפורו של התיאטרון בגטו וילנה מסופר אם כן במבט רחוק ומנוכר אל העבר. הניכור גובר בכך שהמחזה בנוי על יסודות קברטיים מובהקים, כפי שהיה נהוג בתיאטרון הסאטירי של גרמניה בשנות השלושים, הנזכר גם בגופו של המחזה. הוא עשוי כהצגה בתוך הצגה, ומלווה בשירים גרוטסקיים וסאטיריים המושרים תוך כדי התרחשותה של העלילה האימתנית. כיון שאין דרך להעצים את סיפורו של הגטו, נוקט סובול בדרך הפוכה, הוא יוצר רדוקציה של סיפור האימה. אין בכך ניסיון לרכך או להתאים את המתרחש על הבמה ליכולת קיבולו של קהל היעד של המחזה, אדרבא, הקונטרסט החריף שנוצר בין המסופר במחזה לאופן סיפורו מגביר את תחושת האימה העולה ממנו, בלא שיציג את האימים עצמם. לימים נקט טכניקה דומה גם דוד גרוסמן בספרו "עיין ערך אהבה", וכן גם בניוני בסרטו "החיים יפים".

נוסף לכך, במרכז המחזה הוצב נושא המעורר אימה בעצם מהותו, הסלקציה, נושא שעובר לאורכו של המחזה כולו ויוצר את האחדות הדרמאטית שלו. בראשיתו של המחזה דורש קיטל למיין את הבגדים המובאים אל הבמה בנוסח הידוע מהסלקציות שנערכו בבני אדם: "גברים לחוד, נשים לחוד, לחוד הילדים, כל סוג – לחוד, לעבודה." בהמשכו של המחזה נפגוש סוגים שונים של סלקציה, נוסף לסלקציה בבגדים. יש סלקציה בספרים, אבל עיקר המשמעות האיומה של מושג זה מומחש כשהיהודים נאלצים לבצע סלקציות בעצמם. המחסור באינסולין מכריח את הממונים על הבריאות בגטו לערוך סלקציה בין חולי הסוכרת. משפחות שיש להן יותר משני ילדים צריכות לבחור את הילד "המיותר". גנס עצמו עורך סלקציה בין יהודים לא-פרודוקטיביים לפרודוקטיביים, ובסופו של דבר הוא נאלץ לערוך סלקציה של ממש ביהודי העיירה הסמוכה.

הבגדים, שבראשית המחזה מחליפים את בני האדם בנושא הסלקציה, מהווים מוטיב חשוב העובר לאורכו של המחזה כולו. מה שאי אפשר לומר כשמדובר בבני אדם נאמר על הבגדים. השוטרים היהודים שיוצאים לבצע סלקציה בעיירה הסמוכה מולבשים במדים של "קצינים רוסיים מצבא הצאר". שיתוף הפעולה של וייסקופ עם הגרמנים מתבטא בתיקון מדים גרמניים קרועים. גם בתחום הבימתי משמשים הבגדים כסימני זיהוי לתפקידים השונים שממלאים שחקני התיאטרון של הגטו במציאות הדרמאטית שמחוץ לתיאטרון – בעזרת הבגדים מהערימה הגדולה שעל הבמה הם נעשים לרב, רופא, שופט. תמונת הסיום, שבה מופיעים הבגדים הריקים בסצנה קברטית, גרוטסקית, בתפקידים של השחקנים, ממחישה היטב את חשיבותו של מוטיב זה בהעלאתם של האימים במסגרת הדרמאטית.

פתיחתו של המחזה מציגה אפוא גם את הנושא המרכזי שלו, הסלקציה, וגם מוטיב מרכזי, מטאפורי, שמאפשר למחזה לעמוד בנושא שאינו ניתן לביטוי ספרותי, מוטיב הבגדים. הוא הדבר גם בתמונת הסיום, בה חוזרים ומעלים הבגדים את נושא הסלקציה במפורש: "שוב לא ימיינו אותנו, לא ישליכו לערימות".

Yedidyah Yitzhaki

The Selection and Exclusion of the “Sources of Judaism”

A New Compilation of the Works that Represent Judaism as Culture

The idea that the ancient culture of the Jewish People is in urgent need of consolidation was first raised over a century ago. Ahad Ha'am drew attention the the need to publish an encyclopaedia of Judaism, a “ Book of Jewish Knowledge”, which he called Otzar Yisrael – The Treasury of Israel, and even took practical steps toward the funding and realisation of his idea. Bialik went a step further, with his ambitious project of “consolidating” (kinus) the original bodies of Jewish literary works. Bialik presented the kinus project in an essay entitled “The Hebrew Book”, in which he listed the treasures of Jewish literature throughout the ages, in Hebrew, Aramaic and other languages employed by the creators of Jewish culture. He asserts that most of the works produced by Judaism are not accessible to readers. This state of affairs, writes Bialik, demands a renewed project of literary consolidation, known in Jewish tradition as hatimah (compilation).

Bialik, stressing the indispensability of such processes of selection and exclusion, notes three such undertakings in the course of Jewish literary history. First came the compilation of the books of the Tanakh (Bible) – representing millennium of literary activity – as “Holy Scripture”; second the compilation of the Mishnah, “a faithful and multi-faceted reflection of Jewish lifestyles and cultural patterns in the centuries that followed the canonisation of the Bible”; and finally, the compilation of the Talmud, the repository of centuries of “Halakhah and Aggadah”. The task of compilation fell to the sages who “represented the people and were faithful to its spirit”. Selecting certain works, however, naturally entailed excluding others. Those works that were well-loved and significant to the members of those generations, the best of the nation's literary output, were collected, redacted and compiled, while the remainder were excluded. The task of compiling and consolidating the best and most worthwhile sources for generations to come, alongside the rejection and exclusion of those considered less worthwhile constitutes, in Bialik's opinion, “clearing the way for a new literary era”, like a tree that must be cleared of its old fruit before new fruit can grow. There are those who claim that the process of exclusion has resulted in the loss of many works. Bialik argues that exclusion is not censorship, since such decisions are made as a matter of course by life and circumstances. Cultural reality selects works worthy of preservation, while relegating those that are unworthy to the basement of oblivion. Sages who seek to compile these selections must do so in accordance with the process of “natural selection”, which has its own preferences. Sometimes, Bialik notes, excluded works – previously termed “apocrypha” - are reinstated, returning from the sidelines to the center of cultural interest. Certain beraitot (extra-mishnaic texts) for example, were restored by the sages of the Talmud – a process that could also have occurred with regard to the extra-biblical or “external” literature of the Second Temple Period. In evaluating the literary works of the past, we must also consider those excluded in previous eras that might have contemporary value. Bialik also addressed the difficulties presented by the fact that Jewish culture was and is multi-lingual. He proposed a new translation of the best Jewish works written in other languages, as well as original Hebrew texts extant only in translation. The treasury of Jewish culture includes all works imbued with “the nation's holy spirit”.

Bialik did not envision an anthology, but rather a republication of the best of Hebrew literature, preferably as complete works. The model that stood before him was that of the Bible, which comprises some thirty works of various kinds – mythology, historiography, poetry, fiction, philosophy, proverbs and books of wisdom – some as old as a thousand years at the time of their redaction. Most of these works appear in their entirety, although the Bible also includes an anthology of prophetic works, entitled Terei Asar (the twelve Minor Prophets). Bialik's program was based on literary units, primarily by genre. He envisioned thirteen such units: 1) Tanakh (Bible) – including the Apocrypha and Pseudepigrapha, with commentary, variant readings and introductions; 2) a selection from the Alexandrian literature, translated into Hebrew; 3) a new translation of the complete works of Flavius Josephus, with an introduction; 4) a popular edition of the Mishnah, vocalised (with “dots”) and elucidated; 5) the Aggadah found in the Talmud and Midrashim, id.; 6) philosophical works relevant to contemporary readers; 7) a selection of poetry and piyutim, with detailed introductions and a history of Hebrew poetry; 8) an anthology of the mussar literature; 9) the “visionary and philosophical” part of the Kabbalah; 10) an anthology of the best of Jewish homiletics; 11) Hassidic works – a selection of writings, sermons and tales; 12) oral and written popular literature; 13) a selection of modern literature, entire volumes of the works of the best authors.

Bialik set to work, and the publishing houses he founded - Moriya and Devir – put out a number of series, including: Bible stories for children, vocalised and elucidated Mishnah, Sefer Ha'aggadah (The Book of Legends) – organised by subject, with Hebrew translations of legends originally in written in Aramaic, volumes of Hebrew poetry from Spain – particularly the works of Solomon ibn Gabirol, and volumes of the great works of modern Hebrew writers. Bialik saw only the literary side of the kinus project, ignoring all other aspects of Jewish culture, such as music, architecture, painting and sculpture. Although he did address linguistic divergence, and consequently, the “margins” of Hebrew literature, he failed to fully appreciate the extent of these margins. For example, he ignored works rejected by the Jewish rabbinical canon, such as the works of heretics, Karaites, Sabbateans, etc. He also failed to address works by non-Jews on Jewish topics. He was certainly unable to relate to pre-biblical mythology in Hebrew and other Semitic languages. Our Hebrew and Jewish culture is far more extensive in time and place than Bialik could imagine. It is more extensive in time than any other western culture, stretching without interruption from ancient times to the present day. For many generations the Jewish religion has stood at the centre of our culture, and its “library” is undoubtedly the primary component of Jewish culture. The importance of religion is thus central, but by no means exclusive. Jewish religion is certainly a part of the totality of Jewish culture – constantly changing and evolving, giving rise to many different streams over the course of thousands of years. One who is not involved in the debates that have divided and continue to divide the various streams within Jewish religion, can appreciate and respect all of the achievements of the Jewish spirit over the ages, in all its different facets and tendencies: primaeval paganism and pure monotheism, Sadducean Hellenism and Phariseeism, Hassidism and its “mitnagdic” opponents, philosophical rationalism and kabbalistic mysticism. Furthermore, a secular reading of Jewish sources, inasmuch as it is free of prejudice, affords greater depth of understanding than religious readings, limited by tenets of faith and presuppositions regarding the sanctity of the texts. Jewish tradition itself offers many opportunities for deeper understanding of its sacred texts, but only within the strict framework of religious belief.

Jewish culture is vast, bound only by the ethnic and national limits of Jewish existence – defined, in turn, by its manifestations of Jewish culture - resulting in a somewhat circular argument. Jewish existence and Jewish culture are, in fact, two aspects of a single essence. Defining Jewish existence is an act of culture, and the continuity of Jewish existence is determined in the field of cultural creativity. Jewish culture thus draws upon many different languages, spoken and written by Jews at various times, in the many different lands in which they resided. The premise that Jewish religion is the essence of Judaism would necessarily limit Jewish culture to its religious elements, which are but a part of our Jewish culture. The Jewish “library” is thus far greater than the “library” of the Jewish religion. Beyond the immense corpus of religious texts, we also find pre-biblical works, Jewish works rejected over the ages by the rabbinic establishment, ancient secular works – of which few have survived - as well as numerous modern works ignored for the most part, by Orthodox Judaism. We are the only people to have preserved the Hebrew language for thousands of years, rendering the spiritual legacy of the ancient Hebrew peoples, including the pagan myths of Mesopotamia, and particularly the Hebrew epics of Ugarit, an intrinsic part of our culture. The works of Jewish sects rejected by the rabbinic establishment and acting outside the framework of their halakhic authority, such as the Dead Sea Scrolls, early Christian writings, Jewish-Hellenistic works in Hebrew and Greek, the works of the Karaites and the Sabbateans, the works of excommunicated philosophers, the rich and extensive body of secular literature created in the Middle Ages and Renaissance, in Spain and Italy – drinking songs, love songs and even “lewd songs” - are all integral parts of our culture. Even the culture of Jewish heresy, extant only in the works of its religious opponents, is a respectable part of our culture. The vast body of secular Jewish culture, created over the past two and a half centuries, in all areas of life and art, in Hebrew and other languages, by Jews and on Jewish subjects, in Israel and the diaspora - culture with which the haredim (ultra-Orthodox) and most Orthodox Jews are unfamiliar - also occupies a very respectable place in our Jewish culture, and certainly belongs in the Jewish “library”.

Any attempt to present such a vast and long-standing culture, in all its facets and manifestations, must employ both synchronic and diachronic methods, with regard to the culture itself and its cultural surroundings. It must delineate the centres of gravity of Jewish culture, as well as its outermost boundaries, maintaining a correct sense of proportion. The relationship between core and periphery – beyond the conventional boundaries of Jewish culture - is the statement, the supreme idea that unites Jewish culture in its entirety.

The historical continuity of Jewish culture is apparent in the central themes that recur, time and again, throughout its history – themes such as the figures of Moses, David and Elijah, the idea of messianic redemption, the status of women, etc. These and other themes appear and reappear in various forms, reflecting the distinctive approaches and conceptions of each period and each individual author or artist, within the wider context of the culture of the Jews.

The division of Jewish history into periods should, in my opinion, follow the principles established by the historian Simon Dubnow, based on the migration of the centers of Jewish authority and the accompanying shifts in linguistic dominance. The first period, for example, stretches from its beginnings, in the second millennium BCE, to the year 200 CE, during which time the center of Hebrew and Jewish culture resided in the Land of Israel, and the dominant language was Hebrew – although a significant body of literature composed toward the end of this long period was in Greek and Aramaic, in the diaspora. The beginning of this period saw the creation of the ancient Hebrew myths, followed by the biblical and extra-biblical literature, the Mishnah, the historiographical works of Flavius Josephus and the ground-breaking philosophical works of Yedidyah (Philo) of Alexandria. It is in this period that the books of the Bible were translated into Aramaic and Greek, beginning their dissemination to every people and tongue. It is worth noting that the Bible was compiled only a few years before the compilation of the Mishnah, in the second century CE.

The second period, using Dubnow's method, is the period of Babylonian ascendancy, extending from 200 to 1000 CE. The primary languages of Jewish thought and literature during this time were Aramaic in Babylonia and the eastern Jewish diaspora, and Greek in the lands of the west: Egypt, Asia Minor, Greece and Rome. By the end of this period, Arabic had become the dominant language of Jewish culture. This period marked the beginning of the immense project of halakhic interpretation, rooted in the Mishnah of the previous period, and continuing to this day. It also saw the development of the piyut (liturgical poem) and aggadic midrash. Hellenistic-Byzantine Jewish culture reached the height of its splendour during this period, constructing synagogues in the Greek style, adorned with works of plastic art, such as frescoes, mosaics, etc.

The third period of Jewish culture - from 700 to the end of the fifteenth century - includes all of the classic Jewish works of the Muslim Empire. This period saw the development of Jewish philosophy - theology for the most part - influenced by Muslim and Christian thought; kabbalistic mysticism, further development of the piyut – comprising new and original poetic and linguistic forms. The end of this period witnessed a decline in the authority of the rabbis, and the rise of a culture of heresy, as reflected for example, in the lost work of Hiwi al-Balkhi - who posed two hundred questions regarding contradictions he had found in the bible – karaitic literature, religious and secular poetry and philosophy, philological and exegetical works, works of kabbalistic mysticism – all written in Hebrew, Aramaic or Arabic. The same period saw the rise of the Jewish centers in Italy, and the founding of the Ashkenazi center in the Rhinelands, which also made enormous contributions to the religious and secular culture of the Jewish People.

During the fourth period, which lasted until the mid-eighteenth century, the center of Jewish religious and cultural authority passed to Eastern Europe. This period produced works of philosophy and kabbalistic mysticism, homiletics, exegesis, legends and popular literature, in Hebrew and Yiddish, Ladino, Arabic, as well as other languages spoken by Jews in the various lands of the diaspora.

The fifth period extended from the mid-eighteenth century to 1880 - the year that marks the dawn of contemporary culture. This period, which laid the foundations for all streams of contemporary Judaism, produced Hassidic and Haskalah literature. It was in this period that Jewish cultural activity transcended the boundaries of normative Judaism, extending to the literature of the peoples among whom Jews lived. Hebrew literary works were joined by great works in Yiddish, German and Russian. From this point on, the bulk of Jewish creative endeavors lied in the realm of Jewish secularism.

The final three periods will represent Judaism in the twentieth century, in all its many forms and languages. The sixth period is that of the turn of the century, from 1880 to 1920, the period of national rebirth and the period of the Jewish socialist movement, and the meteoric rise of Yiddish culture. The seventh period – between the world wars - saw the development of a vast body of Jewish culture in European languages, the creation of Jewish culture in Palestine, and the appearance of Jewish culture the New World, primarily in English, but also in Hebrew and in Yiddish. The eighth period, from 1940 to the present is the period of the Holocaust and contemporary culture, created in in the diaspora and in Israel where, for the first time, Hebrew is the mother tongue of writers and readers alike.

The boundaries of Jewish culture today extend far and wide. Hebrew literature is translated into dozens of languages, and its authors are known throughout the world. The best of world literature is translated into Hebrew, becoming part of general Israeli culture. Jewish literature is written all over the world, in many different languages. Jewish musicians, including many Israelis, play a central role in contemporary musical culture. Artistic media once foreign to Jewish culture are now an integral part of Jewish creative activity. Hebrew theater, for example, with no previous dramatic tradition, is now an important part of Jewish culture. So, too, dance and the plastic arts - such as painting, sculpture and architecture – that were distant from Jewish tradition over the ages, have come to play a central role in contemporary Jewish culture, and Jewish artists have made important contributions to world culture. Despite its wide-ranging international character, contemporary Jewish culture, in Israel and the diaspora, continues to maintain a strong connection to its ancient Hebrew and Jewish roots.

קץ הקפיטליזם איננו קץ ההיסטוריה

"קץ ההיסטוריה" או קץ הקפיטליזם? – ידידיה יצחקי

תוכן המאמר:

1. מבוא – המהפכה של ימינו. 2. האידיאולוגיות המובילות במאה העשרים ובסופה. 3. הכשל הניאו-קפיטליסטי. 4. הכשל הניאו-מרקסיסטי. 5. כשל 'הדרך השלישית'. 6.מה עכשיו? – גלובליזציה 7. מה לעשות? – מלחמה ברעב, בבערות ובעוני. 8. רשימת ספרים.

מבוא – המהפכה של ימינו

אנו נתונים בעיצומה של מהפכה, מהגדולות ביותר שידעה ההיסטוריה. היא אינה נופלת בעוצמתה מהמהפכה התעשייתית, עולה בהקפה על נדידת העמים, ויש עימה בשורה חברתית, חשובה לא פחות מאלו של הדתות הגדולות, עם הופעתן בזמן העתיק ובראשית ימי הביניים, או מאלו של ההומניזם, הליברליזם והסוציאליזם בזמן החדש. יעידו על כך השינויים שהעולם עובר בשנים אלה לנגד עינינו, לטוב ולרע. הם כה גדולים, מקיפים ועמוקים, עד כי צריך אדם להיות שמרן מושבע על מנת שיוכל להתעלם מהם, או אפילו להניח שהם בגדר של תופעה שעתידה לחלוף והעולם ישוב להיות מה שהיה, או שאין לכך משמעות מיוחדת. שינויים אלה, בהיקף חסר תקדים, ניכרים בכל תחומי קיומו של האדם, בכל רחבי תבל. אלה הם שינויים גיאוגראפיים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים, מקיפים את כל תחומי הידע, המדע, המחשבה והאמנויות, תופשים את כל ארצות תבל ועמיה, ומתרחשים בתדירות גדלה והולכת.

במשמעות הכוללת של הדברים, ניתן לכנות מהפכה זו בשם זמני, מהפכה פוסט-קפיטליסטית, שכן עיקר עניינה בשלב זה הוא בקריסה מקיפה וכוללת של הקפיטליזם הקלסי על כל המערכות שלו, ובהופעתן ההדרגתית של מערכות חדשות: כלכליות, מדיניות, חברתיות ותרבותיות. גילוייה המובהקים הם טכנולוגיים, שמתבטאים בהשתלטות הטכנולוגיה על חיי יום יום, בתקשורת המונים כובשת עולם, בהתפתחות המדהימה של המדעים. דוגמה פשוטה, אחת מרבות, לעוצמתו של המרכיב הטכנולוגי במהפכה זו היא החדירה הרחבה והעמוקה של המכונית, המטוס והמחשב לכל תחומי הקיום שלנו, חדירה שחלה במחצית השנייה של המאה העשרים (אף על פי שכלים אלה וכיוצא בהם הומצאו בזמנים שונים הרבה קודם לכן), ושינתה שינוי לא הפיך את כל מערכות חיינו, בקנה מידה כלל עולמי. בעיקרם של הדברים הביאה המהפכה הטכנולוגית לשינוי מהותי, מהפכני במערכות הייצור, בחקלאות, בתעשייה ובכל ענפי השרותים, ובמיוחד בתקשורת. לפיכך יש למהפכה מרכיב חברתי וכלכלי גדול ועצום – כל המערכות הכלכליות של 'העולם הישן', כוחות הייצור ויחסי הייצור, מערכות השיווק והצריכה מתמוטטות, מתהפכות ולובשות צורות חדשות, בין אם מדובר בכלכלה קפיטליסטית בהתפתחויותיה השונות, ובין אם בנוסחים שונים של 'כלכלה סוציאליסטית'. מבחינה היסטורית ופוליטית הביאה מהפכה פוסט-קפיטליסטית זו לקיצן את האימפריות הגדולות ואת הקולוניאליזם, יצרה אומות חדשות הנאבקות על זהותן ועל עצמאותן מצד אחד, ואיחודים כלכליים, פוליטיים וחברתיים, המכונים "גלובליזציה", מהצד האחר. היא ניכרת בשינויים עצומים בסדרי החברה, ערכיה ונימוסיה, במוֹבּיליוּת גדולה של אוכלוסים בחיפוש מקורות פרנסה, בעלייתן של תנועות מיעוטים התובעים את זכויותיהם ונאבקים עליהן, בשינויים מרחיקי לכת במוסכמות חברתיות, ובעלייתה של תרבות חדשה, עדיין נתונה במחלוקת, לא ברורה ולא מוגדרת, אבל כבר חיה ונושמת, ומכונה בשם זמני, 'פוסט מודרניזם'.

זוהי גם מהפכה אידיאולוגית. שלא כמו המהפכות הגדולות של המאות השמונה עשרה והתשע עשרה, שקמו בד בבד עם אידיאולוגיות מהפכניות, מהפכה זו מתחוללת, בשלב זה, תוך הריסת אידיאולוגיות קיימות, ללא אידיאולוגיה כוללת משל עצמה שמנחה אותה. האידיאולוגיות הישנות, שהיו תקפות בימי הליברליזם הדמוקרטי והסוציאליזם, שוב אינן עומדות במבחנים שמציבה לפניהן המציאות החדשה. כפי שכבר אירע בעבר, בתקופות של שינויים מרחיקי לכת, החלל הריק מתמלא באידאות פרגמאטיות ואקלקטיות מצד אחד, ומהצד האחר מסתמנת רגרסיה, חזרה לאידיאולוגיות העבר, הרחוק והקרוב, שכן שינויים עמוקים כל כך עשויים לעורר חרדה כבדה, תחושה של אי יציבות וספק, עם געגועים לדבר איתן וּודאי להאחז בו. במצב זה העבר נראה יציב ואיתן יותר מכל, הוא כבר 'הוכיח את עצמו', כביכול. לכן רבים מבקשים אחיזה בתורות 'יציבות' או אפילו 'נצחיות', שאמיתותן מעוגנת בעבר. כך למשל בולטות מגמות של 'חזרה אל הדת' ו'חזרה אל הבסיס' – בחשיבה אידיאולוגית, בדרכי חינוך, וגם בפרקטיקה חברתית של יום יום: חזרה או געגועים למשפחה סמכותית, לבית ספר סמכותי ואף לשלטון סמכותי. אנו עדים לתופעה גואה של 'חזרה בתשובה', להתעניינות גוברת בדתות אקסוטיות ובמיסטיקה שלהן, ואף לעליה גדולה בכוחו של הפונדמנטליזם הדתי, אולי כריאקציה לזרמים טוטאליטאריים חילוניים מראשית המאה העשרים, פשיזם וקומוניזם וספיחיהם.

לצד אלה פורחות אידיאולוגיות פילוסופיות מן העבר בכיסוי חדשני. הפילוסופיה של קאנט זוכה להתחדשות בנוסח 'ניאו-קאנטיאני', משנתו של הגל חוזרת אלינו בצורות 'ניאו-הגליאניות' שונות, וכן גם אידיאולוגיות 'ניאו-מרקסיסטיות', המהוות תופעה מעניינת כשלעצמה, שכן יש בהן ניסיון להסביר את הכשל המרקסיסטי בהנמקות פרגמאטיות. גם 'תנועות אנאליטיות', על יסודות פסיכולוגיים, חוזרות ומופיעות בשנים האחרונות, כשהן נושאות בשורות פילוסופיות, כאלה ואחרות. אבל נראה שהבולטת ורבת ההשפעה היא האידיאולוגיה המכונה 'ניאו-ליברליוּת', אך ראוי לכנותה 'ניאו-קפיטליזם', שכן היא מבקשת להחזיר לחברה ולכלכלה המודרנית דרכי חשיבה של הקפיטליזם הקלסי, בן המאה השמונה עשרה והתשע עשרה, תורות שמרניות של 'שוק חופשי', כשהן נסמכות על מה שנראה ככשלון התפיסה המרקסיסטית. אלה הם תהליכים מובהקים של רגרסיה, במנוגד לכיוונים המהפכניים המאפיינים את תרבות אירופה ואמריקה בחמש מאות השנים האחרונות. אמנם, כל המהפכות החברתיות הגדולות לאורכה של ההיסטוריה היו מלוות בתהליכים של ריאקציה ונסיונות של רֶסטורציה, ניסיונות לעצור את הגל החדש, להאחז בכל הכוח בַּיָּשָׁן.

כמו בכל המהפכות הגדולות, הרגרסיה הפוליטית, החברתית והתרבותית מעמיקה את הקיטובים החברתיים והתרבותיים הקיימים. כך מעמיק והולך הפער בין הארצות העשירות והשׂבֵעות לבין הארצות העניות והרעבות, שמכבסת המילים מכנה אותן 'ארצות מתפתחות'. הגירה של כוח עבודה זול מארצות 'נחשלות' לארצות 'מתועשות' מעמיק מאוד את הפער החברתי שבין עבודה להון, כלומר בין עשירים לעניים. מעמיקים והולכים ניגודים לאומיים, על רקע כלכלי, טריטוריאלי או דתי, ולעתים אף על בסיס גזעי, וכיוצא בהם. מדובר אם כן במאבק מעצים והולך בין עמים ומדינות, ובין חלקי אוכלוסיה שונים על ערכים כלכליים וחברתיים, ובמידה רבה גם על ערכי תרבות ודת. עלייתן של תנועות ואידיאולוגיות פרגמאטיות, אידיאות ואידיאולוגיות מן העבר מאפיינים אפוא מצב דברים זה, שמצביע על מבוכה עמוקה בכל המערכות האידיאולוגיות, התרבותיות והחברתיות בימינו, אבל מתוך מבוכה זו, יש להניח, תעלנה האידיאולוגיות והתורות של העתיד.

האידיאולוגיות המובילות במאה העשרים ובסופה

התפיסות האידיאולוגיות העיקריות שעיצבו את דרכי תפיסת האדם המערבי את עצמו במאה העשרים הן ליברליזם, סוציאליזם, אקסיסטנציאליזם ופסיכואנליזה. אידיאולוגיות אלה תפסו את מקומה של הדת, שעיצבה את תפיסת האדם את עצמו בימי הביניים, ואת מקומם של ההומניזם הקלסי וה'נאורות', שאיפיינו את ההשקפות הדומיננטיות באירופה מימי הרנסנס ועד למחצית המאה התשע עשרה. אפשר לראות באידיאולוגיות של המאה העשרים תפיסות 'פוסט-הומניסטיות', שכן יש בהן ניסיון להסבר כולל לשיברונו של החזון ההומניסטי בתקופה הקפיטליסטית. ההומניזם הישן והטוב, המלווה את עליית הבורגנות האירופית, שהעמיד את האדם במקום אלוהים, וראה באופטימיות רבה באדם ובתבונתו גורם שעשוי להוליך את האנושות לעולם שכולו טוב, מוטל מעתה בספק, שכן האדם בעידן הקפיטליסטי נתפס כגורם אנוכי, חסר חמלה ונעדר סולידאריות אנושית. האידיאולוגיות של העידן הקפיטליסטי, אף על פי שהן יונקות מההומניזם האירופי ועולות מתוכו, ואף ממשיכות את תפיסותיה של תנועת הנאורות האירופית, אינן מציעות בעיקרן אלא הנחות המגבילות ומצֵרוֹת את חירות האדם, ולאו דווקא כפי שזו נתפסה באופטימיות רבה בחזון ההומניזם הקלסי.

מקורו של הליברליזם הוא בפילוסופיה המדינית והכלכלית של המאה השמונה עשרה. הוא מבוסס על עקרון החירות האזרחית של האדם, והגנה עליו מפני שרירות הממשל המדיני. על גבו קמו התנועות הלאומיות של אירופה, שתבעו חירות ועצמאות במסגרות לאומיות, אבל בעיקרו היה הרעיון הליברלי מכוון לחופש תעסוקה ולכלכלה חופשית, בשירות ענייניה של הבורגנות הקפיטליסטית, על פי הסיסמה 'חייה ותן לחיות'. מכאן עקרון האינדיווידואליות הליברלית המניח כל פרט לנפשו, ולפיכך מתנגד הליברליזם למעורבות ממלכתית בגורל הפרט, עד כדי דחייה גמורה של רעיון מדינת הרווחה, התומכת בפרטים חלשים בעיתות מצוקה. המבנה החברתי של הקפיטליזם הוליך להעמקה מרחיקת לכת של אי שוויון כלכלי וחברתי. אל מול צבירה של עושר גדל והולך בידי בעלי הממון, עמדו המעמדות העובדים בחוסר כל, בעוני מנוול ומשווע.

המרקסיזם ויֶתֶר התורות הסוציאליסטיות הופיעו על רקע האכזבה מאי הצדק החברתי של הקפיטליזם על אף המגמות הליברליות שלו. הן יצאו לדרכן כהומניזם חדש המבשר חירות חדשה לאדם, חירות ממחסור ומשעבוד ושוויון כלכלי וחברתי. המרקסיזם הציע תיאוריה היסטוריוסופית מרתקת, השכיל לתאר את המערכות הכלכליות והחברתיות המאפיינות את הקפיטליזם, ואף חזה נכונה אי אלה גורמים לנפילתו. אבל הפרוגנוזות של הסוציאליזם אודות חברה ללא מעמדות וללא ניצול, ובמיוחד הפרוגנוזה המהפכנית של המרקסיזם, נתגלו כאוטופיה לא-היסטורית, שאינה עוקבת אפילו את ההגיון ההיסטורי של המרקסיזם עצמו, כפי שנראה בהמשך. המרקסיזם החדש, הפוסט-קפיטליסטי, תורגם למונחים חברתיים כלליים, והוגבל למאבק יוניוניסטי על שיפור תנאי העבודה, והגדלת חלקו של המעמד העובד בהכנסה של המדינה. הרעיון אודות חברה שוויונית, וכן גם הגורם המהפכני, שהיה תמצית הפרקסיס המרקסיסטי, נדחקו לקרן זוית של ההיסטוריה.

הפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית, על סעיפיה ושלוחותיה הרבים, הציעה גם היא הומניזם חדש המבוסס על 'שינוי ערכים', לאמור, על 'מוסר חדש' שהאדם במרכזו. הפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית טיפחה את האינדיווידואליזם, ותיארה כמצב קיומי את הבדידות והניכור שלתוכם 'הושלך' האדם המודרני בחברה הקפיטליסטית, בעקבות הרס המסגרות החברתיות המסורתיות הטרום קפיטליסטיות, הקהילה והמשפחה. המערכות החברתיות של הקפיטליזם, המבוססות על הצטיינות תחרותית, אנוכית וחסרת מעצורים, קיבלו 'ליגיטימציה' פילוסופית מבית מדרשו של ניטשה, בתורת 'הרצון לעוצמה', מבשרת האקסיסטנציאליזם. במחצית הראשונה של המאה העשרים נמשכה פילוסופיה זו אל קצותיה האבסורדיים באידיאולוגיות הגזעניות של הפשיזם, שמבליטות יסוד גזעי ואי שוויון מהותי כיסוד ראשוני בקיומו של האדם. מהצד האחר, הפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית, בהתפתחותה המאוחרת, הבליטה את אחריותו של האדם לגורלו ולגורל זולתו, ושימשה במידה רבה בסיס תיאורטי למאבק עממי נגד הפשיזם, במיוחד במערב אירופה. גם תורות אלה הגיעו לסוף דרכן, וכיום הן מעסיקות רק את ההיסטוריונים של התרבות ואת חוקריה של הספרות המודרנית, שנתנה ביטוי מרשים מאוד לתפיסות האקסיסטנציאליסטיות של האדם המודרני כיצור בודד, זר ומנוכר לעצמו ולסביבתו.

גם התפיסה הפסיכואנליטית, מיסודו של זיגמונט פרויד, במרבית גילוייה וצורותיה, ובאסכולות הרבות שהעמידה, העמיקה את תפיסת האדם בבדידותו ובקונפליקט האישי שלו עם סביבתו, מכוחו של גורל אישי ומהנסיבות בהן עוצבה אישיותו, במיוחד בימי ילדותו. לאמור, סיטואציה אינדיווידואלית, אופיינית לתקופת הקפיטליזם, הורחבה והוחלה על מהותו הפנימית ביותר של האדם, בכל זמן ובכל מקום. תפיסה זו עוצבה בגוונים שונים ומנקודות ראות שונות, לפי האסכולות שהתפתחו במסגרת ההשקפה הפסיכואנליטית. גם השקפה זו, בבחינתה הפילוסופית, אינה מקובלת יותר כפי שהיתה לפני עשרות מעטות של שנים. הפסיכואנליזה לסוגיה ולאסכולות השונות שלה מתקרבת והולכת למדעי החיים, והיא משמשת מכשיר יעיל במידה זו או אחרת בטיפולים רפואיים במחלות נפש ובהפרעות נפשיות, אבל, בדרך כלל, אין רואים בה יותר השקפת עולם פילוסופית כוללת.

כל אחת מהתורות האידיאולוגיות הללו טענה להבנה טוטאלית של מהות קיומו של האדם, וגם לבלעדיות בהבנה זו, תוך שהן פוסלות מכל וכל תפיסות אחרות. למעשה, בכל אחת מהן יש יותר מגרעין של אמת, יחסית וחלקית כמובן. אמיתות יחסיות וחלקיות אלה עשויות לשמש בסיס לתפיסות פרגמאטיות של המציאות העכשווית. הפרגמטיזם, כפי שראינו, הוא פתרון מתאים לתקופות מעבר. בזמנים בהם הֵיכָלות גדולים של מחשבה קורסים עם השתנותה של המציאות החברתית, וכל עוד כיוון התפתחותה ההיסטורי לא הוברר די צורכו, יש נטיה לבחון את הדברים מנקודת ראות מזדמנת, חלקית, משתנה, ללא יומרה לטוטאליות של אמת נצחית חובקת כל, שאיפיינה את מרביתן של אידיאולוגיות העבר. התפיסה הליברלית אכן משמשת יסוד לתפיסה הפרגמאטית הניאו-קפיטליסטית, הרווחת בעשורים האחרונים, במיוחד באירופה ובאמריקה. הניאו-מרקסיזם עדיין משמש יסוד לתפיסות סוציאליסטיות חדשות, סתגלניות, שמתחילות להשמע באירופה ובמיוחד בארצות אסיה ואפריקה. לדעתי מונח כֶּשֶל מהותי ביסודן של שתי התפיסות, כשל שמטיל צל כבד גם על הנסיונות למצוא דרך שלישית בין הניאו-מרקסיזם לבין הניאו-קפיטליזם. הבנתם של הכשל הניאו-מרקסיסטי מצד אחד, ושל הכשל הניאו-קפיטליסטי מהצד האחר עשויים, לדעתי, להסביר את מהותה של המהפכה העכשווית.

הכשל הניאו-קפיטליסטי

הליברליזם הקפיטליסטי הקלסי נשען בעיקרו על משנתו הכלכלית של אדם סמית, כפי שבאה לביטוי בספרו עושר העמים (1776). בזמנה היתה זו תורה חדשנית וחלוצית שהסבירה את מהלכי הקפיטליזם העולה ואת דרכי פעולתו, והעניקה לו בסיס תיאורטי פילוסופי רב עוצמה. סמית ראה בכלכלה מדע חברתי הפועל על פי חוקיות מדעית. הוא הבין היטב את מערך הכוחות הכלכליים בחברה הקפיטליסטית, וניתח אותם בעומק רב. הוא הצביע על 'חלוקת העבודה' כעל ציר מרכזי במערכות הייצור, הבחין בין 'גורמי הייצור' השונים – רווח, רנטה קרקעית ושכר עבודה – והסביר אותם, ופיתח את 'תורת הערך', לפיה ערכו של מוצר ('מחיר טבעי', להבדיל ממחירו בשוק) נקבע לפי כמות העבודה החברתית הממוצעת המושקעת בייצורו מחדש.

סמית יצא נגד התפיסות שהיו רווחות בכלכלה האירופית מאז המאה החמש עשרה, תפיסות שכינה 'מֶרקַנטֶליזם', מסחריוּת. לפי תפיסות אלה היסוד לעושר העמים הוא באוצר המתכות היקרות שברשותם, ובמאזן מסחרי חיובי עם עמים אחרים. לאמור, היצוא הלאומי חייב להיות גדול יותר מהיבוא, ובכוח עודף היצוא על היבוא ניתן להגדיל את אוצר המדינה בזהב ובמתכות יקרות אחרות. התפיסה המרקנטליסטית תבעה מעורבות עמוקה של המדינה בדרכי המסחר הבין לאומי, על ידי הענקת הגנה לתוצר הלאומי ועידוד היצוא בעזרת סובסידיות לתוצר הלאומי ומכסי מגן על מוצרים מיובאים. סמית העלה את הרעיון שעושר העמים אינו בנוי מ'מלאי' של מתכות יקרות, הוא מבוסס על זרימה מתחדשת תמיד של מוצרים בעלי ערך חליפין, מוצרים הניתנים לצריכה או להחלפה במוצרים אחרים. התפתחותה של כלכלה לאומית היא גידול בייצור ובזרימת המוצרים, שהיא 'תהליך טבעי' שאינו מצריך מעורבות ממלכתית. הוא מציע אפוא משטר של 'ליברליזם כלכלי', שמגביל את סמכויות השלטון המדיני ומבטיח את 'הזכות הטבעית' של הפרט בתחום הכלכלי והחברתי. לדעתו הגורם המניע את הכלכלה הוא 'תועלת הפרט', או 'אנוכיות', לאמור, יהא כל פרט נוהג בשוק על פי האינטרס הישיר של עצמו, ובכך יווצר בהכרח מנגנון אוטומאטי של מחירים המווסת את הכלכלה ומבטיח התפתחות אופטימלית ובלתי מופרעת של המשק, ושימוש יעיל במקורותיו. 'כוחות השוק', טוען סמית, מאזנים את עצמם בכוח היחס שבין ההיצע והביקוש. עודף יחסי של סחורות בשוק יגרום לירידת מחירים, ואז יגדל הביקוש, אבל תפחת כדאיות הייצור של סחורות אלה, מה שיגרום להפחתת הייצור, ובכך שוב לעליית מחירים, עד לאיזון נכון בין ההיצע לביקוש. אותו תרחיש מראה סמית לגבי מצב של מחסור בסחורות כלשהן בשווקים: עקב המחסור מחירן של הסחורות יעלה, וכדאיות הייצור שלהן תגדל, אבל בעקב עליית המחירים הביקוש ייפחת, ואז ירדו המחירים, עד לאיזון הנכון.

אותו 'מנגנון של מחירים' פועל גם ביחס ל'גורמי הייצור', רווח ורנטה, ששיעורן בשוק יקבע לפי ההצע והביקוש להון ולקרקע. הוא הדבר גם באשר לכוח עבודה. 'המחיר הטבעי' של כוח העבודה נקבע לפי ההוצאות המינימליות הדרושות לחידושו של כוח זה, שהן הוצאות הקיום של הפועל ומשפחתו, ברמה המקובלת בזמן ובמקום נתונים. אבל 'מחיר השוק', שכר עבודה בפועל, נקבע לפי יחס ההצע והביקוש של כוח העבודה. כוח עבודה מובטל ייגרום לירידה בשכר, לעליית הכדאיות שבהעסקת יותר עובדים. מחסור בכוח עבודה ייגרום לעליה בשכר העבודה, אבל אז העסקתם של עובדים שכירים תהיה כדאית פחות, מה שיגרום לפיטורי עובדים, ירידה בשכר וחוזר חלילה, עד לאיזון נכון. כוח העבודה נתפס אפוא בתורתו של סמית כסחורה הנסחרת בשוק.

תורתם של אדם סמית וממשיכיו, במיוחד זו של דוד ריקרדו, תלמידו וממשיך דרכו, היתה מרכזית ביותר בחשיבה הכלכלית במאות השמונה עשרה והתשע עשרה. היא הקימה אסכולה דומיננטית בכלכלה הקפיטליסטית, המכונה 'האסכולה הקלסית'. מבחינה פילוסופית היא קיבלה חיזוק רב בתורת ה'ברירה הטבעית' של דרווין ובתורת 'הרצון לעוצמה' של ניטשה, לפיהן העולם כולו הוא זירת מאבק חופשי על עצם הקיום, בה החזקים והטובים שורדים והחלשים נכחדים, שכן 'האסכולה הקלסית' תפסה את המערכת הכלכלית כזירת מאבק של אינטרסים 'אנוכיים', בהם שורדים החזקים והיעילים. בעיקרי הדברים, תורתו של סמית, עם כמה מודיפיקציות היא 'תורת השוק החופשי' מיסודם של פרדריק הָאֶיק ומילטון פרידמן ששולטת במידה רבה במחשבה הכלכלית בעשורים האחרונים של המאה העשרים, ובפרקסיס הכלכלי של מרבית ארצות המערב.

תורת 'האסכולה הקלסית' נתקלה בביקורת כבר בראשית דרכה. השאלה העיקרית שהוצגה נוגעת לאפשרות של הפרה כוללת של שיווי המשקל בשוק בעקב יצירת עודפי תוצרת שאין להם ביקוש. מצב זה יביא בהכרח לירידת מחירים כללית, ירידה בהקף הייצור ופיטורי עובדים. אבטלה המונית תגרום לירידה נוספת בביקוש וליצירת עודפים נוספים, ובסופם של הדברים לקריסה של השוק ולמשבר כלכלי כללי. חסידיה של האסכולה הקלסית טענו שעקב האיזון האוטומאטי בכוחות השוק, הווצרות כללית של עודפים היא מן הנמנע ('חוק השיווקים של סיי'). הכלכלנים ז'ראר דֶבּרֶה (פרס נובל 1983) וקנת אֶרוֹ (פרס נובל 1972) אכן הוכיחו מהבחינה המתימטית, שבתנאים אידיאליים, על פי קביעתם, השוק החופשי יכול להוביל את עצמו בתוצאות רצויות, אבל בכך הוכיחו שבמציאות שאיננה אידיאלית הדברים עשויים להיות שונים. יתר על כן, המציאות הכלכלית של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים הוכיחה זאת, היא הייתה רצופה במשברים עקב ייצור עודף. המשבר הגדול של שנת 1929, שהיה משבר עודפים מובהק, הביא את הכלכלה הקפיטליסטית הקלסית לקריסה גמורה, כפי שנראה בהמשך.

קרל מרקס, בספרו הקפיטל (1867), שעניינו בביקורת הכלכלה הקפיטליסטית הקלסית, טען שבכלכלת שוק קפיטליסטית משברי עודפים מחזוריים הם לא נמנעים. טענתו מבוססת על תורת 'הערך העודף' שפיתח בעקבות תורת הערך של סמית. לפי מרקס, הרווח הקפיטליסטי נובע מהפער בין השכר שמשולם לפועל עבור עבודתו, שהוא 'מחיר השוק' של העבודה, לבין הערך שמייצר הפועל בעבודתו, שכן העבודה היא יוצרת הערכים. פער זה, 'הערך העודף', מנוכס בידי בעל ההון בבחינת רווח, שבחלקו משמש לצרכיו של בעל ההון, בחלקו הוא מושקע בהרחבת הייצור, ובחלקו הוא מופנה לחיסכון ולצבירת הון. מכאן שסך כל כוח הקנייה שבידי הפועלים ויתר מקבלי המשכורות ובעלי הכנסות אחרות, קטן בהכרח מסך כל ערך המוצרים המוצעים בשוק. התוצאה היא הצטברות גדלה והולכת של עודפים, שבעקב ירידת מחירים וצמצום הייצור מוליכה למשבר ולפיטורי עובדים, שמקטינים עוד יותר את כוח הקנייה ומעמיקים את המשבר. חשוב לציין, שהורדת מחירים כפתרון לבעיית העודפים, בעקבות הצפת השוק בעודפי סחורות, מוגבלת בערכן של אותן סחורות. מכירתן במחיר שנופל מערך הייצור שלהן יביא בהכרח את בעל ההון לדלדול הונו ולתמוטה כלכלית. הוא הדבר בהורדת שכר העבודה כפתרון לבעית האבטלה. שכר שאינו מאפשר קיום מינימלי של העובד ברמה המקובלת בסביבה החברתית הנתונה, יגרום לשיבושים חמורים בשוק העבודה, ולהקטנה של כוח הקנייה הכללי במשק, ולפיכך להפרה מתמשכת של האיזון העדין בין הצע לביקוש, שהוא תנאי הכרחי לפעילותו של השוק החופשי.

גורם אחר המשבש את שיווי המשקל של השוק החופשי קשור בהתהוותם הלא נמנעת של קרטלים – התאגדויות של יצרנים וחברות מסחר לשמירת גובה המחירים – ושל גופים מונופוליים, שמשתלטים על פלח שוק, מונעים תחרות חופשית, וקובעים את מחיריהם בשרירות לבם. תהליך זה החל בסוף המאה התשע עשרה, והוא גובר והולך ומקיף ענפים שלמים בשוק, שמעתה כבר איננו חופשי, כמובן. תופעה זו של התאגדות קרטלים ומונופולים בכלכלה קשורה בהתהוותו של 'הון פיננסי', הון בנקאי שמהווה סחורה כשלעצמו, ולא אמצעי חליפין וגורם בפיתוח יצרני. הצבר ההון יוצר כוחות גדולים שמשפיעים על מערכת הייצור ועל השוק מעל ומעבר למערכת ההיצע והביקוש, שכן ההון הפינאנסי אינו מושקע בפיתוח יצרני, ואינו משמש לרכישת מוצרי צריכה, ולפיכך גורם להפרת האיזון הכלכלי שבין ההיצע של סחורות לביקוש צרכני, ומהווה גורם פעיל ביצירת עודפים. מעתה 'עושר העמים' אינו נובע מכוח הייצור ומיכולתה של המדינה לספק את צרכי אזרחיה, אלא ממערכת של מסחר בין לאומי במניות ובשערי מטבע, ועושרן של מדינות נמדד בין היתר באוצר המטבע הזר השמור בידן. אפשר לומר אפוא, שהתפיסה 'המרקנטליסטית', שסמית 'הוציא דרך הדלת', זוחלת ובאה 'בדלת האחורית'. שוק ההון, יש לציין, מילא תפקיד מרכזי מאוד ב'משבר הגדול' של שנות השלושים.

'המשבר הגדול' הגיע לקיצו בהתערבות ממלכתית עמוקה בכלכלה, בארצות הברית וארצות אירופה המובילות – אנגליה, צרפת, גרמניה ואיטליה, התערבות שנמשכה בצורות שונות ברציפות כחמישים שנה. בתקופה זו התגבשה במציאות החברתית, התרבותית והכלכלית המהפכה הכוללת שקראנו לה בשם זמני 'פוסט-קפיטליזם', וממנה ובה הופיעו המגמות הרגרסיביות, המאפיינות את תקופתנו. בתחום הכלכלי ביקשה הרגרסיה שקראנו לה 'ניאו-קפיטליזם', להוביל מהלך שיחזיר ליושנו את הקפיטליזם הקלסי, בן המאה השמונה עשרה והתשע עשרה, בהנהגת 'שוק חופשי' וצימצום המעורבות הממלכתית בכלכלה עד לביטולה הגמור, ובכלל זה גם ביטול גמור של מדיניות הרווחה הממלכתית בתחומי החינוך, הבריאות, הדיור הציבורי, ותמיכה ממשלתית בגורמים נחשלים מבחינה כלכלית וחברתית. הבולטים שבהוגי הדעות הניאו-קפיטליסטים היו פרדריק הַאייֶק ומילטון פרידמן, שניהם חתני פרס נובל לכלכלה. ספרו של האייק הדרך לשעבוד (1944) ראה אור באנגליה בשלהי מלחמת העולם השניה, וספרו של מילטון פרידמן קפיטליזם וחופש (1962) הופיע בארצות הברית בעיצומה של 'המלחמה הקרה', לאמור, שני הספרים הופיעו בתקופות בהן המעורבות הממלכתית בכלכלת אירופה וארצות הברית הייתה בשיאה. האייק ופרידמן אינם מציעים מערכת כלכלית שונה מזו שמתארת הכלכלה הקלסית של אדם סמית ויורשיו, אבל הם מטעימים את יסוד החירות שמונח בתשתיתה של כלכלת 'השוק החופשי', ואת היעילות שניתן להשיג בכוחה של התחרות החופשית. את הכלכלה המווּסֶתֶת בידי המדינה הם מציגים כ'כלכלה סוציאליסטית', שלב בדרך להשתלטות ממלכתית טוטאלית, כלכלית, חברתית ופוליטית.

האייק ופרידמן ותומכיהם אינם מייחסים חשיבות לכשלים של הקפיטליזם, שלדעת רבים התבטאו במלוא עוצמתם במשבר הגדול של 1929. האייק אינו מתייחס כלל למשבר הגדול בסיפרו הדרך לשיעבוד, ואילו פרידמן מתאר את המשבר ככשל פינאנסי שהתפתח לאסון כלכלי כבד, אבל ניתן היה למנוע אותו אלמלי מדיניותה המוניטארית השגויה של רשות הרזרבות הפדרלית של ארצות הברית. לאמור, המגבלות שהטילה הרשות על הסחר החופשי במטבע ובאשראי הם שגרמו לדעת פרידמן להתמוטטות הפיננסית שגרמה למשבר הגדול. פרידמן אכן סבור שתפקידה של הממשלה בכלכלה הוא ב'יצירת מסגרת מוניטארית לכלכלה חופשית'. גם האייק גם פרידמן מתייחסים למונופולים ולקרטלים. לדעת האייק תופעה זו מתאפשרת רק בתיאום עם השלטונות, לאמור, ב'שוק חופשי' לא יופיעו קרטלים ומונופולים, לדעת פרידמן זו תופעה שולית שחשיבותה מוגבלת.

הגיון פשוט, כמו גם הניסיון ההיסטורי, מורים שהתאגדות זמנית או ממושכת של גופים כלכליים לשם הגדלת רווחיהם בתנאים של תחרות חופשית, לשם עקיפתה של התחרות היא תופעה לא נמנעת, החל בדוכנים קטנים בשוק ועד למפעלי ענק שעסקיהם חובקים עולם. בימינו, כשתאגידים בינלאומיים אדירים משתלטים והולכים על שווקי העולם כולו, הטענה בדבר שוליותם של מונופולים וקרטלים נשמעת מגוחכת. אשר למשבר הגדול, יש שפע של הסברים לסיבות שגרמו לו. הכול מסכימים שהמשבר פרץ בגלל מחסור בתזרים מזומנים ובאשראי, שהוביל לאבדן האמון במוסדות פיננסיים ומשיכת יתר של פקדונות. אבל מחסור זה נגרם בגלל ביקוש מוגבר למזומנים ולאשראי, וזאת עקב ירידה כוללת במכירות ובפעילות העסקית, שסיבתה נעוצה בייצור יתר בשנות השפע שקדמו למשבר. לאמור, המשבר הגדול היה משבר של עודפים, אימננטי לשיטה הקפיטליסטית של 'שוק חופשי', כפי שטען הכלכלן הבריטי ג'ון מיינארד קיינס.

טענתו של הניאו-קפיטליזם למשטר של חירות נשמע אירוני, אחרי ששיטת מילטון פרידמן, בהנחייתו האישית, יושמה בשנות השיבעים והשמונים דווקא בארצות בהן השתוללה דיקטטורה צבאית רצחנית, בארגנטינה ובצ'ילי. שיטה זו מוטטה תוך זמן קצר את כלכלתה של ארגנטינה, והעמידה את ממדי האבטלה בצ'ילי על שלושים אחוז. גם במדינת ישראל, באותם זמנים, מוטטה שיטת פרידמן, שזכתה לכינוי האירוני 'כלכלה נכונה', את המערכת הכלכלית והמוניטארית. גם במקומות אחרים המיטה כלכלת 'השוק החופשי' אסונות כלכליים, בארצות הגוש הקומוניסטי לאחר נפילת ברית המועצות, בארצות רבות באפריקה, אסיה ודרום אמריקה. בבריטניה ובארצות הברית יושמה שיטת 'השוק החופשי' בשנות השמונים, בתקופת שלטונם של רה"מ מרגרט טאצ'ר בבריטניה ושל הנשיא רונלד ריגן בארצות הברית. התוצאה המיידית הייתה מיתון עמוק ובלימה חמורה בהתפתחות הכלכלית ובפעילות המסחרית, עם אבטלה גואה בכל ענפי המשק. חסידי 'השוק החופשי' עשויים לטעון לניהול גרוע, שחיתות, אולי גם להתערבות ממלכתית במהלכים הכלכליים שקילקלה את השורה, לדעתם. יש שטוענים, בניגוד לעובדות ההיסטוריות, שכלכלת השוק שהנהיגה רה"מ טאצ'ר היא זו שחילצה את בריטניה מהמיתון שהייתה שקועה בו. למעשה, כלכלת השוק הייתה זו ששיקעה את בריטניה במשבר, ולא חל שיפור בכלכלתה עד להנהגת 'הדרך השלישית', בהנהגת רה"מ טוני בלייר. ראוי לציין, שה"הצלחות" שחסידי השוק החופשי מצביעים עליהן, כמו למשל במדינת ישראל בשנים האחרונות, הן הצלחות בעייתיות ביותר, הן מראות "צמיחה" בשוק ההון, וצימצום האבטלה, אבל למעשה אין צמיחה במערכות הייצור, ומקומות העבודה המוצעים מציעים שכר רעב, שיוצר שכבה חברתית של עובדים עניים, שאינם יכולים לפרנס בכבוד מינימלי את משפחותיהם. נראה שאין לאל ידם של חסידי 'השוק החופשי' להצביע על יישום מצליח, מצמצם פערים חברתיים ומרחיב את הייצור, לפחות לא במאה העשרים.

'שוק חופשי', מעצם הגדרתו, אינו יכול לפעול אלא בתנאים אידיאליים של איזון עדין בין גורמים כלכליים ופוליטיים שונים – בין הון וכוחות ייצור, היצע וביקוש, רווח ושכר עבודה וכיוצא בהם. שיווי משקל כזה לא היה קיים בתנאים אידיאליים מעולם, ובימינו הוא קשה במיוחד, שכן תהליך מואץ של אוטומציה בייצור התעשייתי והחקלאי מקטינים עד למינימום את הצורך בכוח עבודה, וההון, כאמור, הופך להיות גורם עצמאי, שהקשר בינו לבין תהליכי הייצור מצטמצם והולך. ועוד, כוחות הייצור בימינו אינם מוגבלים ביכולת הייצור של מזון, מוצרים תעשייתיים ובתי מגורים. מבחינת כושר הייצור ניתן לספק את צורכי העולם כולו בעזרת כוחות עבודה שאינם עולים על עשרים אחוז מכוח העבודה הכולל. התוצאה היא אבטלה גואה, שמעמיקה את ההאטה הכלכלית, ומגבירה את הקיטוב בין עשירים לעניים. הבעייה אם כן איננה בתפוקה ובייצור, כי בבחינה כוללת אין מחסור במזון, בדיור ובמוצרים תעשייתיים. הבעייה היא בקושי שבחלוקת העושר בין עשירים ועניים, בין ארצות 'מתועשות' וארצות 'מתפתחות', מה שמצריך שיטה חדשה מכל וכל בחלוקת התוצרים. השוק החופשי לא נמצא מתאים לשאת בכובדה של משימה זו, כיוון שמעצם מהותו הוא מוליך למשברים מחזוריים של עודפים, לאבטלה גואה וחוזר חלילה.

הכשל הניאו-מרקסיסטי

כישלונם ההיסטורי – הכלכלי, החברתי והפוליטי, של המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה במהלך שנות השמונים של המאה העשרים, היה אחד הגורמים החשובים ביותר לניצחונה הזמני של המגמה הניאו-קפיטליסטית. מה שנראה היה ככישלון התיאוריה המרקסיסטית במבחן הפרקסיס ההיסטורי נחשב לעובדה מוגמרת, המוכיחה כביכול את עליונותו הגמורה והמוחצת של הקפיטליזם. היו שביקשו לראות בליברליזם הקפיטליסטי את הסדר החברתי המוחלט, השלם והסופי, שאינו נתון לתנודות משבריות, כמו למשל פרנסיס פוקויאמה במסתו קץ ההיסטוריה (1989). עם זאת אנו עדים לעלייתן של תפיסות סוציאל-דמוקרטיות וסוציאל-ליברליות חדשות, המבקשות דרך ביניים, 'דרך שלישית', בין הסוציאליזם לבין הניאו-קפיטליזם, תפיסות שבכמה מארצות אירופה הגיעו לעמדות של הנהגה. עלתה גם חשיבה ניאו-מרקסיסטית, המבקשת לבדוק את יסודות המרקסיזם ולפרש אותם מחדש לאור ההתרחשויות ההיסטוריות, הכלכליות והפוליטיות במחצית השנייה של המאה העשרים, במיוחד במה שנוגע לכשלונה של השיטה הקומוניסטית במזרח אירופה. בדרך כלל מניחה חשיבה זו שכישלון הקומוניזם קשור באינטרפרטציה מוטעית של המרקסיזם וביישומו הכושל בפרקסיס הקומוניסטי. במידה רבה משמש כיום המונח 'ניאו-מרקסיזם' גם מושג-גג לתפיסה כללית הרואה בנושא החברתי גורם ראשוני בהנעתה של ההיסטוריה, וגם להשקפה המחייבת מעורבות ממשלתית בכלכלה הלאומית, ללא קשר מהותי להנחות היסוד של הפילוסופיה המרקסיסטית הקלסית. ואילו מבקרי המרקסיזם, המבקשים להוכיח את כישלונו, מערערים בדרך כלל על הנחות היסוד שלו בדבר הדטרמיניזם של ההיסטוריה, לאמור, על ההנחה שהיסטוריה כפופה למערכת חוקים אובייקטיביים הקובעים בסופו של דבר את מהלכה.

המרקסיזם אכן מניח שבמהלך ההיסטוריה קיימת חוקיות אובייקטיבית, המתבססת על עקרונות הדיאלקטיקה של הגל. לדעת ההיסטוריוסופיה המרקסיסטית, "דברי ימיה של כל חברה עד כה הם דברי הימים של מלחמת מעמדות" (המניפסט הקומוניסטי). המעמדות הם קבוצות חברתיות המוגדרות על פי המקום שתפסו במערכת הייצור החברתי, זה כנגד זה: עבדים ובעלי-עבדים, צמיתים ופיאודלים, פועלים שכירים ובעלי-הון. המאבק הבין מעמדי מתממש מבחינה היסטורית במשטרים חברתיים שהחליפו זה את זה במהלך ההיסטוריה. בעקבות התפתחותם הבלתי נמנעת של אמצעי הייצור, שהם כל אותם דברים שבעזרתם מייצר האדם את צרכי הקיום שלו, הביאו המאבקים המעמדיים מדי פעם לשינוי מהפכני של יחסי הייצור, להחלפת המעמדות העומדים זה מול זה בתהליך הייצור, ושינוי מהותי במשטר החברתי. שינויים מהפכניים נגרמים אפוא על ידי התפתחותם של אמצעי הייצור, עד לאי התאמתם ליחסי הייצור הנהוגים בחברה. כך למשל, ירידה בכדאיות עבודת עבדים וקשיים בגיוסם בראשית ימי הביניים הביאו למשטר הפיאודלי, בו נהנה עובד האדמה מעצמאות יחסית, ויש לו לפיכך יותר עניין בעבודתו. הופעתה של התעשיה הממוכנת בראשית הזמן החדש הביאה למשטר הקפיטליסטי, בו העובדים הם אנשים חופשיים, שמוכרים את כוח עבודתם בכסף. השינויים המהפכניים דוחקים את המעמדות העליונים של המשטר הישן לשוליים, ומעלים מעמדות חדשים. המעמד העליון של המשטר הישן יתנגד כמובן בכל כוחו לשינוי המהפכני ויבקש לשמר את הקיים, הנוח לו. לפיכך השינויים המהפכניים במשטרים החברתיים מלווים לעיתים קרובות בהתנגשויות אלימות בין נושאי הקידמה, המעמד החדש המבקש לכונן ייחסי ייצור חדשים, לבין המעמד הישן, השמרני, המבקש לשמר את הקיים.

בניתוח המבוסס על עבודתם של גדולי הכלכלנים שקדמו לו, מתאר קרל מרקס בספרו הקפיטל (1867) את הסתירות הפנימיות בקפיטליזם, שעיקרן, לדעתו, בניגוד בין הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור והאופי החברתי של תהליך הייצור. ניגוד זה, טוען מרקס, מוליך את הכלכלה הקפיטליסטית לסדרה של משברים, שסיבתם העיקרית היא בייצור מוכרח של עודף סחורות, שכוח הקנייה הכללי בשוק אינו יכול לספוג, כפי שנראה בהמשך. הפרוגנוזה המרקסיסטית אודות מהפכה סוציאליסטית עולה מהסתירות שמראה המרקסיזם בקפיטליזם הקלסי, המצביעות לדעתו על מהפכה חברתית חדשה הממשמשת ובאה. מהפכה זו עתידה לשים קץ למשטר המעמדות ולכונן חברה אל-מעמדית, ללא סתירות, כי הייצור החברתי יהיה נתון בה בידי החברה, שתהיה בעלת אמצעי הייצור, ובכוחה זה תוכל לווסת את הייצור לפי הצרכים השיוויוניים של החברה. משימה היסטורית זו מטיל המרקסיזם על כתפיו של הפרולטריון, מעמד הפועלים, שבהיותו מנוצל וחסר כל, ש"אין לו מה להפסיד זולת כבליו", ובשל תנאי עבודתו במפעלים גדולים הוא נוח לאירגון, הריהו מעצם מהותו המעמד המהפכני ביותר שהיה בהיסטוריה.

כשל המרקסיזם איננו בהנחות היסוד שלו, בתפיסתו ההיסטוריוסופית ובניתוח מהותו של הקפיטליזם. אפשר לקבלם ואפשר לדחותם, אבל קשה לערער על ההגיון הפנימי העקיב שלהם. הכשל הוא במעבר מניתוח החוקיות ההיסטורית אל הפרוגנוזות העתידניות המבוססות עליו, פרוגנוזות שהניסיון ההיסטורי לא אישר אותן. כפי שנראה בהמשך, המרקסיזם צפה שהקפיטליזם יידע לפתור את הסתירות הפנימיות שבין הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור לבין התהליך החברתי של הייצור, על ידי יצירת חברות ייצרניות ופיננסיות שהבעלות עליהן נתונה בידי ציבור של בעלי מניות, אבל טעה בהנחה שתהליך זה יוביל בהכרח למהפכה סוציאליסטית. כמו כן טעה המרקסיזם, במיוחד בנוסח הלניניסטי, בהנחה שמפלגות הפועלים יוכלו לתפוס את השלטון במדינות קפיטליסטיות ורק לאחר כך לחולל בהן מהפכה חברתית וכלכלית. עיקר הכשל במרקסיזם הוא בהנחה שמעמד הפועלים הוא מעמד מהפכני במהותו, ועליו תהיה מוטלת המשימה ההיסטורית של שחרור האנושות מ'כבלי הקפיטליזם' בדרך מהפכנית, והקמתה של 'חברה שיוויונית אל-מעמדית'. הנחת יסוד זו נתקבלה על ידי כל הזרמים הסוציאליסטיים, ושימשה בסיס אידיאולוגי למרביתן של מפלגות הפועלים. היו שגרסו שהמאבק המקצועי של הפועלים להטבת תנאי חייהם ועבודתם יוביל בדרך רצופה של רפורמות לשינוי מהפכני במהותו של המשטר, והיו שהניחו שהמאבק המקצועי יוליך לאירגונו הפוליטי של מעמד הפועלים, ובכך יקנה לעצמו את הכוח הדרוש לביצוע המהפכה הסוציאליסטית. הניסיון ההיסטורי דחה את שתי התפיסות, גם הרפורמיסטית וגם המהפכנית. המאבק המקצועי של הפועלים השתלב היטב במערכות הכלכליות של הקפיטליזם, והצעיד אותם להישגים מרשימים בתחום המקצועי, בעיקר במערב אירופה ובארצות הברית, אבל דווקא הצלחות אלה הרחיקו את תנועות הפועלים מרעיון המהפכה הכוללת, שאמורה לשנות את סדרי העולם מיסודם. יתר על כן, היו וישנם אירגוני פועלים שהיוו משענת עיקרית למשטרים לאומניים, ששרתו את עניינם של בעלי ההון, ובמקומות שונים אף נתנו האיגודים המקצועיים את ידם למשטרים פופוליסטיים אנטי דמוקרטיים או גם פשיסטיים, כמו באיטליה ובגרמניה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, בארגנטינה ובצ'ילי משנות הארבעים עד השמונים. במקרים בהם הגיעו מפלגות פועלים לשלטון בארצות דמוקרטיות, כמו בבריטניה, בצרפת, בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השניה ובארצות סקנדינביה, נמנעו מהנהגתה של מהפכה סוציאליסטית כוללת, והסתפקו בתיקונים 'יוניוניסטיים' בחוק, עם מתן הטבות אלו ואחרות לפועלים. האיגודים המקצועיים בארצות המערב המתועשות הם כיום חלק מהמערכות הכלכליות של הקפיטליזם, ודי להם בהטבות ובהישגים כלכליים, הרעיון המהפכני מהם והלאה. מעמד הפועלים והמפלגות המייצגות אותו הם שמרנים ורגרסיבים אולי יותר מכל מעמד אחר במערכת הקפיטליסטית.

אבל ההנחה בדבר מהפכנותו של מעמד הפועלים, אף על פי שהיא מהווה את עמוד השדרה של התפיסה הסוציאליסטית בפרקטיקה הפוליטית, אינה מתחייבת כלל מהתפיסה ההיסטורית של המרקסיזם. המהפכות החברתיות הקודמות, כפי שהן מתוארות בכתבים המרקסיסטיים, לא התבצעו בידי המעמדות המדוכאים, גם כשלא היה להם מה להפסיד במהפכה. המשטר הפיאודלי לא קם בעקבות מרד של עבדים, ולא צמיתים הם שהקימו את המשטר הקפיטליסטי, במהלכם של מלחמות האיכרים. המעמד הפיאודלי צמח ועלה מתוך המערכות הצבאיות של חֵיילות שכירים, שהתגבשו כמעמד שלישי בין בעלי עבדים ועבדים באימפריה הרומית המאוחרת, ובתהליך היסטורי רצוף שינויים מהפכניים תפס את מקומו בראש המערכות הכלכליות והחברתיות הפאודליות של ימי הביניים. גם הבורגנות לא צמחה מתוך האיכרות המשועבדת, היא קמה כמעמד שלישי, עירוני, שהתפתח בין שני המעמדות העיקריים של המשטר הפיאודלי, בעלי קרקעות 'אצילים', ואיכרים צמיתים. ההגיון ההיסטורי המנחה את המחשבה המרקסיסטית חייב אם כן להוליך למסקנה, המבוססת על החוקיות הדיאלקטית של ההיסטוריה כפי שנוסחה בידי מרקס ואנגלס, שלא מעמד הפועלים הוא זה שעשוי לחולל את המהפכה החברתית הבאה. מעמד הפועלים מסוגל למאבק מקצועי, לעיתים הירואי, על הגדלת חלקו בהכנסה הכללית, כשם שעשו זאת העבדים והאיכרים לפניהם, במרידות העבדים ובמלחמות האיכרים, במידות שונות של הצלחה, אבל לא למאבק מהפכני על שינוי המשטר החברתי. דומה שלנין חש בכשל זה שבתורה המרקסיסטית, וקבע שמעמד הפועלים לבדו לא יוכל לשאת את המהפכה הסוציאליסטית, כי הוא זקוק להנהגתה של אינטליגנציה מהפכנית שתנחה אותו בתיאוריה ובאידיאולוגיה בדרכו אל הסוציאליזם.

על יסוד תפיסה היסטוריוסופית זו אנו אמורים לצפות להופעתו של מעמד חדש, מעמד ביניים, 'מעמד שלישי', שיקום ויעלה בין הפרולטריון לבין הבורגנות, וינהיג מערכת חדשה של יחסי ייצור, מערכת שתהא תואמת את התפתחותם הטכנולוגית הכבירה של אמצעי הייצור בעשרות השנים האחרונות. למעשה, תהליך זה ממש מתרחש והולך לנגד עיניינו, גם בארצות המערב, וגם בארצות הקומוניזם לשעבר. הכוונה היא למה שמכנים 'טכנוקראטיה', לאמור, מעמד של מומחים ומנהלים, אנשי מדע וטכנולוגיה עתירי ידע, שיש לאל ידם לבנות ולהפעיל את כוחות הייצור המתוחכמים והמורכבים הכובשים והולכים את המערכות הכלכליות בעולם כולו. המהפכה הטכנוקראטית הפוסט קפיטליסטית, מצויה עמנו מזה עשרות שנים, וכבר הובחנה ותוארה כ'מהפכת המנהלים'.

מעניין שמהפכה מעין זו צפה אנגלס, שידע לתאר כבר ב-1877 את פתרונותיו של הקפיטליזם לסתירות הפנימיות שלו: "הודאה חלקית באופי החברתי של כוחות הייצור, אפילו מצד הקפיטליסטים, בעל כורחם, ניכוס האורגניזמים הגדולים של הייצור והתחבורה, תחילה בידי חברות מניות, אחר כך בידי טראסטים, ולבסוף בידי המדינה. הבורגנות מתגלה כמעמד מיותר, כל תיפקודיה החברתיים מבוצעים עתה בידי פקידים מקבלי משכורת" (התפתחות הסוציאליזם מאוטופיה למדע). אנגלס לא שיער שבכך תיאר את 'מהפכת המנהלים' שתבוא במקומה של המהפכה הסוציאליסטית, אותה חזה המרקסיזם בביטחון שנראה לו 'מדעי'. הוא לא יכול היה לדעת שאותם 'פקידים מקבלי משכורת' יהפכו עד מהרה למעמד של מנהלים, מצוייד היטב בידע המדעי והטכני הנדרש להפעלתם של כוחות ייצור עתירי ידע של העולם החדש שיורש והולך את העולם הקפיטליסטי.

אחד הצדדים המעניינים בפרשה היסטורית זו הוא בכך שהדברים התרחשו בהקבלה בארצות הקפיטליסטיות ובברית המועצות ה'סוציאליסטית'. אם כן הדבר, הרי שמהפכת 1917 ברוסיה היתה הפיכה פוליטית, מפלגתית, שהחליפה משטר של קפיטליזם נחשל, זה ששלט ברוסיה לפני המהפכה, במשטר שיש לראות בו קפיטליזם ממלכתי ריכוזי. התיאוריה המרקסיסטית עשויה לאשר הנחה זו, כי מהפכת 1917 לא התרחשה בעקבות התפתחותם של אמצעי הייצור במידה שמחייבת ייחסי ייצור חדשים, ולכן, במערכות הייצור וחלוקת התוצר, מילאה המדינה הסובייטית את תפקידו של בעל ההון, וקיימה יחסי ייצור המבוססים על עבודה שכירה והון, כמו בכל משטר קפיטליסטי אחר. אנגלס, ראינו, מאשר את האפשרות של בעלות ממלכתית על אמצעי הייצור במסגרת קפיטליסטית.

כשל 'הדרך השלישית'

'הדרך השלישית' אמורה להיות דרך ביניים בין הקפיטליזם הקלסי של 'שוק חופשי' לבין 'קפיטליזם ממלכתי', המאפיין את המשק שנקרא גם 'סוציאליסטי'. האסכולות השונות של תורת 'הדרך השלישית' ביקשו לפתור את בעיות הקפיטליזם בתוך עצמו, בדרך של רפורמות, לעתים מרחיקות לכת עד לגבולות מהותו של הקפיטליזם. ראשון ההוגים של 'הדרך השלישית' והחשוב בהם היה הכלכלן האנגלי ג'ון מיינארד קֵיינס, שבעיקבות 'המשבר הגדול' של שנות השלושים עיצב תורה כלכלית חדשה, שעיקריה נוסחו בספרו התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף (1935). רבים רואים בתורתו של קיינס 'מיפנה', 'מהפכה' במחשבה הכלכלית של הקפיטליזם.

'המשבר הגדול' החל ב'יום החמישי השחור', ה-24 באוקטובר 1929, בו קרסה הבורסה של ניו יורק, בעקבות משבר אמון במערכת האשראי ומשיכת יתר של פקדונות. בתגובת שרשרת קרסו בנקים רבים, ובעקבותיהם גם מפעלי תעשיה. פיטורים המוניים הביאו מיליונים רבים של מובטלים עד לפת לחם, ובהעדר כוח קניה העמיקו את המשבר. גם החקלאות נפגעה קשות, ומאות אלפי איכרים איבדו את אדמותיהם והיו לחסרי בית. עד מהרה התפשט השפל הכלכלי מארצות הברית ופגע במרבית ארצות אירופה. הסבירו את המשבר בדרכים שונות, על הרוב בכשל ניהולי של מערכות האשראי בארצות הברית. פיטר טֶמין, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת MIT, מצביע בספרו לקחי המשבר הגדול (1989), על גורמי המשבר בהצמדה אנאכרוניסטית של שער המטבע לערך הזהב מה שיצר סיטואציה דֶפלציונית (צימצום מחזור הכסף במדינה והקטנת ביקושים וירידה חדה במחירים) עם הגבלות בתזרים האשראי; ואילו קיינס הראה, שמלבד הכשל הניהולי, שורשי המשבר הם במהותה של הכלכלה הקפיטליסטית של 'שוק חופשי'. קיינס טען שהשיעור היחסי של החיסכון במשק עולה עם עליית רמת ההכנסה, ואילו הגידול בהשקעות קָטָן מהגידול בחיסכון. הכספים הנשמרים כחיסכון מקטינים את כוח הקניה הכללי במשק, ולפיכך נוצר פיגור יחסי בביקוש לסחורות ולשירותים, אם כי במספרים מוחלטים ביקוש זה נמצא בעלייה. עודפי ההיצע על הביקוש יוצרים עודפים, ועימם אבטלה גדלה והולכת. לפי קיינס התפתחות זו אופיינית לכלכלת ארצות הקפיטליזם המאוחר, בהן מצוי מלאי גדול של הון בצורת ציוד, קרקע ומבנים, ולכן קטנה הרווחיות היחסית של השקעות הון נוספות, ובעלי הון מעדיפים להחזיק את חסכונותיהם בצורת כסף ולא בהשקעות בייצור. צימצום ההשקעות והגדלת החסכונות גוררים, כאמור, פער גדל והולך בין ההיצע לביקוש, והעודפים המצטברים יוצרים שפל ואבטלה גואה. ההנחה המקובלת של הכלכלה הקלסית היתה, כאמור, שקיים איזון אוטומטי בין ההיצע והביקוש מכוחן של מערכות השוק ('חוק השיווקים של סיי'), ולכן עודף ייצור כלכלי הוא מן הנמנע. קיינס הראה שההיצע אינו יוצר בהכרח ביקוש בשיעור מספיק לקיום תעסוקה מלאה במשק. עירעורו של קיינס על 'חוק השיווקים' נחשב לחידוש החשוב ביותר שלו.

קיינס הניח שהכלכלה הקפיטליסטית עשויה להתגבר על המגמות היוצרות אבטלה ושפל בעזרת מדיניות ממשלתית של הרחבת הביקוש לסחורות ולשרותים, והגדלת התמריצים להשקעות הון. לשם כך המליץ על הקטנת שער הריבית ואמצעים אחרים לעידוד האשראי, על הוצאות ממשלתיות גדולות, במיוחד בעבודות ציבוריות נרחבות, שיזרימו למשק ביקושים גדולים. למימון הפעילות הממשלתית המליץ קיינס על מימון גרעוני ואף על אינפלציה מרוסנת, שתגרום לעידודן של השקעות, בהבטיחה רווחים גדולים למשקיעים, אם גם במחיר ירידה כלשהי בשכר הריאלי במשק, בעקבות האינפלציה. קיינס הניח שהגדלת ההשקעות הממשלתיות והרחבת התעסוקה יביאו לצמיחה בייצור, וכן גם להשקעות נוספות בשיעור גדול בהרבה מהאמצעים שהוזרמו למשק על ידי הממשלה, בכך יחודשו מגמות ההתרחבות במשק כולו. אמצעים דומים בכיוון הפוך אמורים, לדעת קיינס, להוות גורם מרסן כשמופיעה פעילות יתר כלכלית עם גילויי אינפלציה לא מרוסנת, מה שאמנם אירע בעקבות יישומה של תורת קיינס בכלכלת אירופה וארצות הברית.

תורתו של קיינס עוקבת במידה רבה את תורת 'עודף הערך' של מרקס. שניהם ראו את הבעייה העיקרית של הקפיטליזם בתופעות של משבר ואבטלה כרונית כתוצאה מהצבר הון והפחתה מגמתית של השקעות במשק. מרקס ראה בכך תופעה אימננטית לא נמנעת בכלכלה הקפיטליסטית, ולכן לא יכול היה להציע פתרונות מעשיים לתופעות אלה, שכן לדעתו האפשרות האחת למניעת המשברים היא במהפכה הסוציאליסטית. קיינס סבור היה שניתן למנוע או לרכך משברים כלכליים על ידי התערבות ממשלתית המכוונת את השווקים, ואף הציע דרכים מעשיות ליישום מיידי של עיקרי תורתו.

התקבלותה של הכלכלה הקיינסיאנית משנות השלושים ועד לשנות הששים והשיבעים הייתה כללית ואף הראתה תוצאות שהצדיקו אותה במידה רבה מאוד. הבעייה העיקרית שליוותה את תורתו של קיינס הייתה השאלה של מידת המעורבות הממשלתית הרצויה. פיקוח ממשלתי עמוק ומהודק עשוי היה להוביל לכלכלה של 'קפיטליזם ממלכתי', לפיכך היו שראו בתורתו של קיינס תורה של 'סוציאליזם זוחל'. פיטר טֶמין אכן טוען בספרו ל'תנועת מטוטלת' בין כלכלה קפיטליסטית של 'שוק חופשי', המתאפשרת כשהשווקים פועלים כסדרם באיזון נכון, לבין כלכלה 'סוציאליסטית' של מעורבות ממלכתית, המופיעה כל אימת שמופר האיזון הכלכלי ונדרשת התערבות ממשלתית, ומשחוזרת הכלכלה לתיקנה חוזרת הכלכלה הקפיטליסטית. למעשה, בהשפעת תורתו הכלכלית של קיינס ויישומה במרבית ארצות המערב, היו הממשלות, במיוחד זו של ארצות הברית, לסופג ענק של עודפי תוצרת, וסַפָּק של מיליוני מקומות עבודה.

ההחלצות מהמשבר הגדול החלה בארצות הברית במדיניות 'ניו דיל' (עיסקה חדשה) שהנהיג הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט, שלבד מהתערבות במערכות הכספים לעידוד השקעות, יזמה פרויקטים אדירים של עבודות ציבוריות, בהן רשת הכבישים הבין-ארצית, ומערכת הסכרים בעמק הנהר טנסי. גם בצרפת, בריטניה, איטליה וגרמניה החלו הממשלות ביוזמה של בנין מערכות כבישים ובעבודות ציבוריות אחרות, שבסופו של דבר הביאו להנעה מחודשת של גלגלי הייצור והחזירו מיליוני מובטלים לעבודה. חלק ניכר מהמעורבות הממשלתית בכלכלה התבטא בהכנות נמרצות למלחמה, במיוחד בגרמניה, אבל גם בצרפת ובאיטליה, ולאחר מכן גם באנגליה ובארצות הברית. מלחמת העולם השניה הביאה את ההתערבות הממלכתית בכלכלה לשיאה, שכן כלכלת מלחמה מנוהלת בהכרח בידי המדינה. אחרי מלחמת העולם החלה ממשלת ארצות הברית ביוזמות כלכליות עצומות בהקפן וביומרתן. 'תכנית מרשל' העמידה אמצעים כלכליים כבירים לשיקום אירופה שלאחר המלחמה, מה שהביא לתנופה אדירה במשק האמריקאי. הממשלה יזמה תכניות פיתוח גדולות ביותר בתחום המחקר הגרעיני ובחקר החלל החיצון, ועם זאת השקיעה משאבים רבים מאוד ב'מלחמה הקרה' ובמלחמות האזוריות בקוריאה ובוויט-נאם, ובסכסוכים מזויינים אחרים. במידה רבה זו היתה המגמה גם בארצות אירופה.

התוצאה מהמעורבות האינטנסיבית של ממשלות ארצות הברית ומדינות אירופה היתה פריחה כלכלית ללא תקדים בארצות המערב, שנמשכה עד לסוף שנות השיבעים. הממשלות הזרימו ביקושים כבירים למוצרים מכל סוג ועניין, החל בטילים וספינות חלל, אניות ומטוסים, כלי מלחמה למיניהם, קרקעות ומבנים, ועד לביגוד ומזונות, בידור ושרותי רפואה, חינוך, משפט וכיוצא בהם. מיליוני עובדים הועסקו במשרות ממשלתיות ובעבודות רבות הנגזרות מהביקוש הממשלתי. ברוב ארצות המערב התפתחה מדיניות של רווחה חברתית במימון ממלכתי. שירותים ממשלתיים של ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, חינוך חינם, סעד וסיוע למעוטי יכולת היו ליסוד איתן, אפילו מובן מאליו, בכלכלתן של מרבית ארצות המערב. עם זאת נשמרה במרבית המקרים התחרות החופשית בין הגורמים הכלכליים השונים, בהם אלה שסיפקו את ההזמנות הממשלתיוות, והשוק האזרחי פעל על פי עקרונות שאינם רחוקים מאלה של השוק החופשי. גם מבחינה פוליטית נשמרה מידה ראויה של חירויות דמוקרטיות במרבית ארצות המערב, האיום בהשתלטות טוטליטארית של הממשלות על הכלכלה הלאומית ועל החברה האזרחית לא נתממש, בדרך כלל. אדרבא, הניסיון של ברית המועצות ושל ארצות מזרח אירופה לקיים 'כלכלה ממלכתית' בתנאים של שלטון טוטאליטארי, וכן גם כלכלתן הרעועה של מדינות שקיימו משטר של דיקטטורה צבאית, על אף ה'שוק החופשי' שהונהג בהן, הוכיח שהשיטה הקיינסיאנית היטיבה לפעול דווקא בסביבה של חירויות דמוקרטיות.

קיינס העניק אפוא לשיטה הקפיטליסטית, לאחר קריסתה של 'הכלכלה הקלסית' במשבר הגדול, אורכה קיומית שנמשכה כמחצית המאה, וזאת על ידי שינויים מהותיים באופיה של הכלכלה הקפיטליסטית ובאידיאולוגיה שלה. בדיעבד נתברר שעיקר המעורבות הממלכתית בכלכלה היתה בתחומי הבטחון הלאומי: פיתוח וייצור כלי מלחמה, החזקת צבאות גדולים על ציודם, מעורבות בסכסוכים מזויינים, לעתים גם ליבויים של סכסוכים אלה. ברור, מלחמה אינה יכולה לשמש פתרון רצוי וסביר לבעיות כלכליות של עודפי תוצרת ואבטלה גואה. אכן, בלחץ דעת הקהל, במיוחד בארצות הברית, נגד מלחמת וייט-נאם ונגד החימוש הכבד במסגרת המלחמה הקרה, חל צמצום ניכר בתקציבי הבטחון של ארצות הברית ומרבית ארצות אירופה, והחלה תנועה גוברת והולכת לקראת פירוק נשק בין-מעצמתי. במקביל לתהליכים אלה חלה ירידה בפעילות הכלכלית, ונסתמנה אבטלה בהיקף גדל והולך בארצות אלה.

אבטלה זו גאתה והעמיקה עם התפתחותם המהירה של אמצעי ייצור חדשים, שאיפשרו אוטומציה גדלה והולכת בתהליכי הייצור התעשייתי והחקלאי, והותירו מיליונים של עובדים מחוץ למעגלי העבודה. המערך הכלכלי אכן הגיב על תופעות אלה. החלק היחסי של הכלכלה הייצרנית, תעשייה וחקלאות, אמנם מצטמצם והולך במערך הכלכלי הכולל, אבל מופיעים ענפי כלכלה חדשים בתחומי השירותים ועיסוקי הפנאי, תיירות ובידור ותופסים מקום נרחב מאוד במערך הכלכלי, וכן גם שרותי חינוך, בריאות וחברה ושרותים קהילתיים שונים. מהצד האחר מתקצרת התקופה הייצרנית בחיי האדם העובד, 'תקופת הילדות' מתארכת, ולימוד על-תיכוני נעשה למצרך המוני. בסוף המאה העשרים מצטרפים מיליונים של עובדים למעגל העבודה רק עם הגיעם לאמצע שנות העשרים שלהם, בעוד שבמחצית הראשונה של המאה העשרים היווּ מיליונים של נערים ונערות בני ארבע עשרה וחמש עשרה חלק נכבד בכוח העבודה. וכך גם גיל הפרישה ממעגל העבודה יורד בהתמדה, עובדים רבים יכולים לפרוש כבר בשנות החמישים לחייהם. עם כל זאת, האבטלה על כל גילוייה התרחבה והלכה בהתמדה, ופגעה בכל השכבות החברתיות, בעובדי כפיים כמו גם ב'עובדי הצווארון הלבן' ובאנשי האקדמיה. יוזמות ממלכתיות מוגבלות לא עמדו בקצב הגואה של שיעורי האבטלה.

ועוד, שוק ההון, שכפי שכבר ראינו, יש לו חלק ניכר בהווצרות העודפים גורמי המשבר, ובכך היה גורם חשוב בהתפתחותו של המשבר הגדול. שוק זה המשיך בפעילותו גם במסגרת הכלכלה הקיינסיאנית, ומתוך רעב מתמיד להשקעות נושאות רווחים התפרס שוק זה על פני העולם כולו, ולמעשה יצא מכלל שליטה במסגרות לאומיות. מעתה, כֶּשֶל מקומי בסחר המטבע עשוי לגרור את המשק העולמי למשבר כלכלי כולל.

קיינס ניסה להציל את הכלכלה הקפיטליסטית על ידי הכנסת שינויים מהותיים בתבניות פעולתה. הצלחתה הזמנית של שיטתו אינה מוטלת בספק. הבעיה החלה כשהמערכות הכלכליות, כוחות הייצור ויחסי הייצור חרגו אל מעבר לשיטה הקפיטליסטית, עם הופעתם של כוחות הייצור החדשים, והתרחבות מערכות הייצור אל מעבר למסגרות הלאומיות הישנות, כפי שנראה בהמשך. גם המדיניות הבינלאומית של פירוק החימוש וצמצום הייצור המלחמתי תרמו לקשיים שהופיעו במערכות הכלכליות. בסדקים שנבעו בכלכלה הקיינסיאנית עלו הרעיונות הרגרסיביים של 'כלכלת השוק החופשי', רעיונות שעדיין מקובלים מאוד בין כלכלנים ופוליטיקאים רבים. הרעיון של 'כלכלת שוק' תאם היטב את שאיפותיהם של בעלי ההון הגדול לנכס לעצמם את המפעלים הכלכליים והחברתיים שהיו, כולם או חלקם, בבעלות המדינה או אירגונים חברתיים אחרים, איגודים מקצועיים, למשל. כמו כן ביקשו בעלי ההון לצמצם את שיעורי המס שנדרשו לשלם כדי לממן את הפעילות הממלכתית, ולכן אימצו את הרעיון הרגרסיבי של 'שוק חופשי' ונתנו לו מהלכים. אכן, ממשלתם השמרנית של רה"מ טאצ'ר בבריטניה ושל הנשיא ריגן בארצות הברית ניסו ליישם את רעיון השוק החופשי הלכה למעשה, אבל, לפי מבחן התוצאה, ללא הצלחה, כפי שידוע לנו כיום.

כשלון יישומן של המגמות הרגרסיביות של שוק חופשי, המיתון הכלכלי שהעמיק בעקבותיהן והאבטלה שהתרחבה והלכה בארצות הברית ובאירופה עוררו מחשבות חדשות. אמנם, בכמה מארצות אירופה הגיעו לשלטון מפלגות סוציאל דמוקרטיות שחיפשו דרכים חדשות בכלכלה, ובארצות הברית עלתה המפלגה הדמוקרטית, שבהנהגתו של הנשיא קלינטון ובהדרכתו של הכלכלן פרופ' ג'וזף שטיגליץ, הנהיגה רפורמות כלכליות, שעיקרן העמקת מדיניות הרווחה החברתית, במיוחד בתחומי החינוך והבריאות, והתערבות ממלכתית בשוק העבודה. בבריטניה נקטה ממשלת הלייבור בהנהגתו של רה"מ בלייר במדיניות שהוגדרה כ'הדרך השלישית', על יסוד ספרו של הכלכלן אנתוני גידנס, ראש בית הספר לכלכלה של לונדון (LSE), הדרך השלישית: תחייתה של הסוציאל-דמוקרטיה (1999).

גידנס מבקר את ה'ניאו-ליברליזם', כפי שנוהגים לכנות את שיטת 'השוק החופשי', אבל ביקורתו איננה במהותו של 'השוק החופשי'. הוא מבקר את התנגדותם של תומכי ה'ניאו-ליברליות' למדיניות של רווחה, את אדישותם לשאלות חברתיות ולבעיות איכות הסביבה. הוא רואה סתירה בין הדינמיות של כוחות השוק לבין השמרנות האופיינית לחסידי ה'ניאו-ליברליזם', במיוחד בתחום המסורת, הבית, המשפחה והלאומיות, שכן דינמיות זו היא הרסנית ביותר לסמכות המסורתית, השמרנית, וחותרת תחתיה. כן רואה גידנס סתירה בין החתירה ה'ניאו-ליברלית' ליישומה ברמה עולמית, תהליך הנקרא 'גלובליזציה', לבין תמיכתם של ה'ניאו-ליברלים' במסגרות הקיימות של 'מדינת הלאום', המבוססות במידה רבה על עוצמה צבאית ומוכנות למלחמה.

מהצד האחר מבקר גידנס גם את ה'סוציאל-דמוקרטיה בנוסח הישן'. הוא מזהה בדיעבד את הכלכלה הסוציאליסטית עם הכלכלה על פי קיינס. לדעתו, לא השכילה התיאוריה של הסוציאליזם הקלסי להבין את חשיבותם של השווקים כמנגנוני מידע לקונים ולמוכרים, לפיכך הניסיון לנהל את הביקושים במשק לא היה יכול להצליח. גם שירותי הרווחה שהנהיגו הסוציאליסטים מהנוסח הישן כשלו, לדעת גידנס, ובכך משכו ביקורת קשה מצד תומכי השוק החופשי. 'הדרך השלישית' על פי גידנס לפיכך היא דרך ביניים בין 'כלכלת השוק החופשי' לבין כלכלה קיינסיאנית, אף על פי שהכלכלה הקיינסיאנית היא עצמה 'פשרה' בין כלכלה מנוהלת בידי המדינה, 'כלכלה סוציאליסטית', ובין 'כלכלת השוק החופשי'. לאמור, גידנס מושך את הפתרון המוצע אל עבר הכלכלה של 'שוק חופשי'. גידנס אכן סבור שאין חלופה לקפיטליזם, והבעיה שהוא מבקש להתמודד עמה היא, מה אפוא צריכה להיות דרכה של הסוציאל דמוקרטיה, אם יש משמעות ל'שמאל' לאחר קריסת הקומוניזם וההתפוררות הכללית של הסוציאליזם. תשובתו של גידנס לבעיות אלה אינה רחוקה מטענותיהם של חסידי השוק החופשי. הוא אינו רואה את כלכלת השוק החופשי כשלעצמה כגורם עיקרי למשברים כלכליים ולאבטלה ההמונית, ומכל מקום הוא אינו מציע חלופה כלשהיא לכלכלת שוק, שכן לדעתו אין לה תחליף. תכניתו מבוססת אפוא על כלכלת שוק, בכלל זה צמצום מרחיק לכת במדיניות הרווחה הממלכתית, ועם זאת מעורבות ממשלתית שתתבטא במדיניות של 'יצירת מקומות עבודה', מתן השכלה והכשרה מקצועית ברמה גבוהה במימון ממלכתי. לדעתו, יש להרחיב את שוק העבודה על ידי צמצום שרותי הרווחה הממלכתית, והעברת כספי הרווחה ליצירת מקומות עבודה. כן מציע גידנס מדיניות של תמיכה במוסדות קהילתיים וחברתיים, על מנת לחזק את המוסר החברתי, ולעודד השתלבות בכלכלת השוק ובשוק העבודה, שכן שכר עבודה, ולא תמיכה ממשלתית, הוא הפתרון הנכון לבעיית העוני. תכניתו של גידנס, אותה הוא מציע לסוציאל דמוקרטיה החדשה, היא הפרדה בין כלכלת השוק לבין השמרנות החברתית של חסידיה, קבלה מלאה של כלכלת השוק, ודחיה של הלך הרוח השמרני, כי אלה סותרים זה את זה. השמרנות נשענת על המסורת והעבר, ורואה בחשדנות חידושים ושינויים, ואילו השוק החופשי פניו לעתיד, הוא תובע דינמיות, ומוליד אי-ודאות וסיכונים.

משתמע אפוא, שלדעת גידנס הגורמים למשבר ולאבטלה הם במדיניות הרווחה ולא בצימצום המגמתי של שוק העבודה המתקיים בתנאים של כלכלת שוק, והתנגדותו ל'ניאו-ליברליזם' נוגעת יותר לרקע האידיאולוגי השמרני משהיא נוגעת בשאלות כלכליות. אין בספרו התייחסות למשבר הגדול וללקחים שלו, וביקורתו את תורתו של קיינס אינה נוגעת בעיקרה של תורה זו, המצביע על צורך במעורבות ממלכתית בכלכלה הקפיטליסטית לשם ספיגת עודפים ויצירת מקומות עבודה בכוחה של פעילות כלכלית זו.

הבשורה החברתית והכלכלית שנושאת 'הדרך השלישית' היא באותו פתח צר של מעורבות ממלכתית, גם כשהיא מצטמצמת ב'יצירת מקומות עבודה' ובהכשרה מקצועית, בתוך תוכו של השוק החופשי. מהלך זה אכן נחל הצלחה לא מבוטלת במדיניותם של בלייר בבריטניה ושל קלינטון בארצות הברית. עם זאת, ללא מעורבות ממלכתית, המקיימת מדיניות של הזרמת ביקושים וספיגת עודפים, ובכך יוצרת מקומות עבודה, ספק רב אם יש ב'דרך השלישית' כדי לחלץ את הקפיטליזם מסבך הבעיות שהוא נתון בהם.

מה עכשיו? - גלובליזציה.

קשה לחזות את כלכלת העתיד שאמורה להחליף את הכלכלה הקפיטליסטית הקורסת. כֶּשֶל המרקסיזם לימד, בין היתר, שיש להתייחס בהסתייגות רבה לפרוגנוזות, אבל אפשר וצריך לעמוד בזהירות הראויה על המגמות המסתמנות בכלכלה הפוסט-קפיטליסטית כבר עכשיו, ולסמן דרכי פעולה בהתאמה. ראינו שכשלון השיטה הסוציאליסטית, כפי שיושמה בארצות 'הגוש הקומוניסטי', קשור בכשלון השיטה הקפיטליסטית, ובכשל בתחזית ההיסטורית של תורת הסוציאליזם הקלסי. ראינו שכלכלת השוק, המתיימרת להחיות את השיטה הקפיטליסטית הקלסית, גורמת למיתון כרוני ולאבטלה מתמשכת ואינה יכולה לתת תשובה ראויה למצב זה, כי מערכות הייצור והשיווק החדשות, הפוסט-קפיטליסטיות, אינן נענות לשיטת האיזון האוטומטי של השוק החופשי. גם 'הדרך השלישית', המבקשת פתרונות הססניים בין כלכלת שוק לכלכלה ממלכתית מתונה אינה מציעה דרך חדשה מכל וכל, והצלחותיה הן מוגבלות בהכרח. אבל מעבר למגמות שמרניות ורגרסיביות של 'כלכלה חופשית' כזו ואחרת במסגרות לאומיות, מסתמנות מגמות של כלכלה עולמית ובין-לאומית, מגמות המכונות 'גלובליזציה'.

כבר בשנות הששים תיאר הפילוסוף הקנדי מרשל מקלוהן את העולם כ'כפר גלובלי', כשהוא מתייחס במיוחד לטכנולוגיה המודרנית ולאמצעי התקשורת, ל'מֶדיָה', שכיווצו כביכול את העולם לממדים של 'כפר', אבל הוא מתייחס גם לגורמים אחרים שהשפיעו על הווצרו של 'הכפר הגלובלי', לטוב ולרע, בהם שפה ותרבות, כלכלה, רגשות לאומיים ועוד. אכן, מהבחינה התרבותית משמשת ה'מדיה' אמצעי קושר ומאחד, שמעביר מארץ לארץ ומתרבות אחת למשנה לא רק אינפורמציה שוטפת, אלא גם ערכים, נורמות, והשפעות של תרבות, כך שאפשר היום לדבר על 'תרבות גלובלית'.

הרצון להביא את העולם כולו אל תחת הנהגה אחת כוללת היה קיים כבר בימי קדם. האימפריות הגדולות של העולם העתיק, המצרית, האשורית, הבבלית, הפרסית, היוונית והרומית ניסו ליצור עולם אחד בצילה של תרבות אחת ומערכת כלכלית נשלטת בידי המרכז האימפריאלי. הרומאים אף הצליחו בכך, מעת לעת, במידה רבה. בימי הביניים התפוררו האימפריות ליחידות פיאודליות קטנות, נבדלות בשלטון שהחזיק בהן ובכלכלתן, אבל עדיין היתה קיימת השאיפה, במעטה דתי, ליצירת ממלכה עולמית כוללת שבה תהיה ההנהגה ביד נציגי הדת השלטת, נצרות או איסלם. 'הזמן החדש' הביא לאירופה את 'מדינות הלאום', שהתחרו זו בזו תחרות טריטוריאלית, כלכלית ותרבותית, ועם זאת הביא 'הזמן החדש' את האימפריאליזם המודרני, שניסה ליצור אחדות כלכלית ותרבותית של ארצות שונות ברחבי תבל, בצילה של המעצמה האימפריאלית. בכך התרחבה התחרות בין מדינות קפיטליסטיות והייתה לתחרות בין מעצמות אימפריאליות בהיקף גלובלי, ומלחמות מקומיות היו למלחמות עולם. מלחמת העולם השניה הביאה לפירוקן של האימפריות ולהופעתן של מדינות עצמאיות רבות, אבל הכוח המעצמתי התרכז בידי שתי מעצמות-על, ארצות הברית וברית המועצות. לכל אחת מהן היו בני ברית אידיאולוגיים, כלכליים וצבאיים, שהיוו שני גושים שעמדו זה מול זה במצב של 'מלחמה קרה', תחרותית, שאיימה מפעם לפעם להתלקח למלחמת עולם של ממש. בין שני כוחות אלה הופיע 'כוח שלישי', מדינות שהגדירו את עצמן כ'בלתי מזדהות', גם במערכות היחסים הבין לאומיים וגם מהבחינה הכלכלית והאידיאולוגית. ברובן היו אלה מדינות שהשתחררו זה מקרוב מתלות באימפריות אירופיות, וסבלו מבעיות חברתיות וכלכליות קשות.

אחרי קריסת ברית המועצות והצטרפותן של ארצות 'הגוש הסובייטי' לגוש המערבי, נותרה ארצות הברית מעצמה עולמית יחידה, אבל אל מול העולם המתועש, השבע והעשיר, שבראשו עומדת ארצות הברית, מתייצב היום אותו 'כוח שלישי' של מדינות 'מתפתחות', עניות ורעבות. הקונפליקט הגלובלי של ימינו הוא אפוא בין 'הצפון' השבע ל'דרום' הרעב.

במצב עניינים זה ניתן להבחין בכמה תהליכים נוגדים, אך גם מקבילים זה לזה. מהצד האחד גוברת מגמה של התבדלות אתנית, שאיפה ליצירת מסגרות לאומיות נבדלות במקומות בהן חיו עמים שונים במסגרות מדיניות מאוחדות, בברית המועצות, יוגוסלביה, וצ'כוסלובקיה. כנגד שאיפות אלה ניכרת מגמה של שבירת המסגרות הלאומיות ושינויים מרחיקי לכת בזהות האתנית של מיליונים רבים, בכוחה של הגירת המונים, במיוחד מארצות 'מתפתחות' לארצות מתועשות בחיפוש אחר עבודה ומקורות פרנסה, או לשם לימודים. יתר על כן, ניכרת מגמה מובהקת להתאחדותן של מדינות שונות, במיוחד על רקע כלכלי. בראשה של מגמה זו נמצא את האיחוד האירופי, אבל צפויים בריתות ואיחודים כלכליים נוספים בצפון אמריקה, ואולי גם בדרומה, באפריקה ובמזרח אסיה. אותן מדינות אירופיות שזה עתה זכו בעצמאותן על רקע אתני או דתי, אחדות מהן במחיר דמים כבד, כבר מבקשות להצטרף לאיחוד האירופי, ולהבלע בתוכו מבחינה כלכלית.

סחר בין-לאומי נרחב מתקיים מזה מאות שנים, וגם בימינו. מערכות השיווק הקפיטליסטי פרוסות על פני ארצות רבות מזה זמן רב. 'מדינות מתועשות' קונות מ'מדינות מתפתחות' חומרי גלם, ומוכרות להן מוצרים מוגמרים, ואף סוחרות במוצרים שונים בינן לבין 'מדינות מתועשות' אחרות. קיינס הצביע על בעייתיות אפשרית במערכות הסחר הבין לאומי, ולפיכך על הצורך בפעילות מתקנת במערכות הכלכליות במסגרות בינלאומיות, שכן יצוא של מדינה אחת הוא היבוא של המדינה האחרת, לכן, פגיעה ביכולת הכלכלית של מדינה אחת תגרום לפגיעה ביכולת הכלכלית של מדינות אחרות. אבל ספק אם קיינס צפה מערכות ייצור בין-לאומיות. מערכות אלה היו קיימות במידה מועטה קודם לכן, במיוחד במסגרות אימפריאליסטיות שונות, אבל היום הן תופעה נפוצה והכרחית, חובקת את העולם כולו. מהצד האחד, חברות יצרניות הפועלות במסגרות לאומיות, נמצאות לעתים קרובות בבעלות בין-לאומית, ומהצד האחר, מוצרים רבים מורכבים מחלקים המיוצרים בארצות שונות – מכוניות, מוצרים אלקטרוניים, מכשירי חשמל ביתיים וכיוצא באלה. תופעה זו מסתברת מצד אחד בהתמחותם של יצרנים שונים בייצור של פריטים בודדים, ומצד שני בשכר עבודה נמוך המשולם ב"ארצות מתפתחות". ניצול עבודה זולה יוצר תלות כלכלית של הארצות הנחשלות בארצות המתועשות, מה שמכנים "ניאו-אימפריאליזם". אבל בכך נוצרים לא רק שווקים ומערכות כספים גלובליים, אלא גם מערכות ייצור גלובליות. כמה ארצות מתפתחות, במיוחד במזרח אסיה, בהן יפן, סין, קוריאה הדרומית, טיוואן ואחרות, אכן הצליחו לבנות לעצמן משק כלכלי עצמאי איתן ומשגשג, כתוצאה מתהליכים אלה של כלכלה גלובלית. 'גלובליזציה' אם כן היא בגדר תהליך, מגמות, לא רק מציאות קיימת.

מגמות אלה התבטאו, בין היתר, בהקמתם של אירגונים בין לאומים שנשאו ונושאים כוונות טובות, כמו חבר הלאומים (League of Nations), שנוסד לאחר מלחמת העולם הראשונה במטרה ליישב סיכסוכים בין לאומיים בדרכי שלום, ואירגון האומות המאוחדות (או"מ – United Nations) שנוסד במגמה דומה לאחר מלחמת העולם השנייה; אירגונים כלכליים כמו אירגון הסחר הבין לאומי; אירגוני סעד כמו הצלב האדום, אירגון הבריאות העולמי (WHO), קרן האו"מ למען הילד (UNICEF), אירגוני סעד לפליטים; מוסדות תרבות בין לאומיים וכיוצא באלה. נחתמו גם אמנות בין לאומיות שאמורות לחייב את כל המדינות החברות באו"מ, שעניינן בזכויות האדם בימי שלום ובימי מלחמה, בזכויותיהם של ילדים, אמנות בדבר הגבלות על אמצעי מלחמה חריגים ועוד. חשיבות מיוחדת נודעת לבנק העולמי ולקרן המטבע הבין לאומית, שתפקידם המרכזי הוא להגיש סיוע למדינות שנקלעו למצוקה כלכלית, במיוחד על רקע פיננסי. אבל עיקרו של תהליך הגלובליזציה כיום הוא בסחר בין-לאומי מתרחב והולך, במסחר בין לאומי במטבע ובניירות ערך, ובמיוחד בפעילותן של חברות ענק במסגרות גלובליות, איחודן של חברות מסחריות, פיננסיות ויצרניות מארצות שונות במסגרות בין-לאומיות גדולות. בשלב זה נושאות מגמות אלה אופי ניאו-אימפריאליסטי. 'הארצות המתפתחות' מהוות מקור לעבודה זולה ולחומרי גלם, ושוק נוח לעודפי תוצרת של הארצות המתועשות, ממש כפי שהיו בימי האימפריאליזם המעצמתי שלפני מלחמת העולם השנייה, רק שכלפי חוץ הן 'נהנות' מעצמאות מדינית. זוהי כמובן תופעה רגרסיבית, המבקשת להחזיר באמצעים פיננסיים את השליטה האימפריאליסטית שהגיעה לקיצה במוצאי מלחמת העולם השנייה.

פרופ' ג'וזף שטיגליץ, אחד הכלכלנים הבולטים ביותר באקדמיה האמריקאית וחתן פרס נובל לכלכלה (2001), טוען בספרו אי נחת בגלובליזציה (2002), שהעולם המתועש, בראשות ארצות הברית, המיט אסונות כבדים על מדינות 'חלשות' מבחינה כלכלית באמצעות קרן המטבע הבין לאומית והבנק העולמי. ביקורתו של שטיגליץ ממוקדת בשיטה ה'ניאו-ליברלית' שאומצה בידי אירגונים אלה בשנות השמונים, ואותה הטילו על המדינות שפנו לעזרתם, גם כאשר מדיניות זו לא התאימה לצרכיהן. יתר על כן, אנשי הבנק העולמי וקרן המטבע לא היו מצוידים בידע מספיק אודות הארצות שכפו עליהן נוסחה אחידה זו של פתרונות כלכליים, שכן לדעתם השיטה הניאו-ליברלית נכונה תמיד ובכל מקום. כך היה בדרום אמריקה, במזרח אסיה ובארצות ברית המועצות לשעבר, בכולן הביאה הכלכלה הניאו-ליברלית לירידה תלולה בפעילות הכלכלית וברמת החיים של אוכלוסיותיהן, שכן 'שווקים אינם יכולים לנהל את עצמם'. מדיניות זו, טוען שטיגליץ, מבטאת את עמדת משרד האוצר של ארצות הברית, וזה מבטא את האינטרסים של 'מוסדות פיננסיים' בוול סטריט ושל חברות עסקיות גדולות. מקורו של המשבר הכלכלי הגלובלי שהחל ב-1997, שלדעת שטיגליץ היה החמור ביותר במחצית המאה האחרונה, הוא במדיניות זו של האירגונים הבין לאומיים, ובהעדר איזון נכון בשווקי העולם. הוא מאמין ששווקים אכן ממלאים תפקיד מרכזי בכלכלה, אבל הם חייבים להיות מאוזנים בידי הממשלה.

גלובליזציה, בבחינת תהליך 'פוסט קפיטליסטי', היא כבר כאן, ומהווה המשך היסטורי לתהליך התגבשותן של מדינות הלאום במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, עם עליית הקפיטליזם והתבססותו. השאלה שעומדת לפנינו היא אם תהליך זה יהיה רצוף מלחמות ומאבקים רווי דמים, או שיהיה זה תהליך שנתמך ברצון טוב, מתוך הבנה עמוקה שאין דרך להחזיק את המרבית הגדולה של האנושות בתנאי קיום לא אפשריים, במצוקה מתמדת, בעוד מיעוט של 'בעלי זכויות' נהנה מרמה ואיכות חיים גבוהים עשרות מונים מאלה של יתר בני האדם. יש בידינו יכולת לייצר כמות לא מוגבלת של כל מה שדרוש לרווחתם של כל בני האדם – מזון, לבוש, שיכון, תרופות, ריהוט, כלי בית, חינוך ותרבות. אבל מה שעומד למיכשול בדרך לפתרון בעיית הרווחה הכלל עולמית היא דרך חלוקת העושר העצום שאנו מייצרים, שנשענת עדיין על שיטות קפיטליסטיות המוכתבות על ידי רדיפת רווחים ואינטרסים פיננסיים, שאין להן כל עניין ברווחה כלל עולמית. רווח קפיטליסטי בימינו מותנה בקיומו של 'עולם שלישי' רעב ומפגר, מקור לעבודה זולה וחומרי גלם זולים. אבל, כפי שמסביר שטיגליץ, מצב עניינים זה מוביל בהכרח למשבר מתמשך גם בכלכלת הארצות העשירות.

ועוד, מדיניות הניצול של ארצות 'העולם השלישי' מוליכה להתנגדות אלימה של העמים המדוכאים ותומכיהם האידיאולוגיים בעולם כולו. בעבר הנהיגו התנגדות זו תנועות שנשאו את דגל המרקסיזם, בימינו חוד החנית של תנועות אלה הוא פונדמנטליזם מיליטנטי של האיסלם, ואכן, אנו עדים לגל גובר והולך של טרור אידיאולוגי שנתמך בידי מדינות ואירגונים איסלמיים קיצוניים. הדרך להלחם בהם אינה יכולה להיות באלימות שכנגד, זו תוביל למעגל מרושע של אלימות שאין לה סוף. גם המאבק הדמוקרטי הבין לאומי נגד הגלובליזציה המתבטא בהפגנות המונים נגד ועידות כלכליות של המדינות המתועשות, על אף הרצון הטוב שמוליך אותו, הוא תהליך ריאקציוני, מעין גילגול בן זמננו של תנועת הלודיסטים, 'שוברי המכונות', ואין הוא יכול להביא תוצאות רצויות, כיון שהוא יוצא נגד תהליך היסטורי, שבתנאים רצויים יש בכוחו להביא רווחה רבה לעולם כולו, אם אכן יכוון לכך, ובכך צריך להתמקד המאבק נגדו.

מה לעשות? – מלחמה ברעב, בבערות ובעוני

מה אפוא ניתן לעשות. כאמור, אין לדעת עדיין לאן תיקח אותנו הכלכלה הפוסט קפיטליסטית, מה יהיו הצרכים ואילו אפשרויות יעמידו לרשותנו פיתוחים מדעיים וטכנולוגיים עתידיים, ולכן אין לאל ידנו להציע תיאוריה כלכלית ערוכה ומסודרת, שתשקיף אל פני העתיד לבוא. אבל כבר עכשיו, על יסוד מגמות המסתמנות בכלכלת ימינו, ניתן לקדם את פניה של כלכלת העתיד תוך התייחסות לבעיות ההווה. סביר להניח שתיאוריה כלכלית ניאו-סוציאליסטית, שתהיה מעודכנת ומשופרת ותואמת את מערכות הייצור החדשות, הפוסט קפיטליסטיות, תהיה עשויה לענות על צרכיה של חברת העתיד. מכל מקום, ברור שיש צורך דחוף בפיתוח גלובאלי, שיתן מענה מיידי למצוקה בארצות המתפתחות, וזאת ניתן להשיג בהשקעות ענק בכלכלתם וברווחתם של עמי 'העולם השלישי', מעין 'תכנית מרשל' כלל עולמית. לא שיחוד שליטים מושחתים, לא רק מישלוח מזון ותרופות לארצות מוכות אסון, אלא בנין כלכלה איתנה, חדשנית, בכל אחת מארצות העולם, כלכלה המכוונת לסיפוק הצרכים הכוללים של אוכלוסיית כל ארץ כשלעצמה, אבל במסגרות גלובליות מעודדות ומסייעות, שעיקרן חלוקה צודקת ושוויונית של העושר הרב שיש לאל ידינו לייצר. זה כולל גם סיפוק הצרכים החברתיים, התרבותיים והקהילתיים בכל ארץ וארץ. גם הארצות המתועשות, המשקיעות, יפיקו רווחים עצומים ממהלכים אלה, כשם ש'תכנית מרשל' המקורית הביאה לפריחה אדירה של כלכלת ארצות הברית בשנות החמישים של המאה העשרים. אין ספק, כלכלה מכוונת המחייבת מעורבות ממלכתית מתונה בכלכלה, חייבת להיות מפתח ראשוני לבניינה של כלכלה גלובלית חדשה. אולי תמצא גם דרך נכונה להפריד בין הכלכלה כשלעצמה, שעניינה בסיפוק כלל הצרכים של האוכלוסיה, לבין המערך הפיננסי, המשבש את האיזון שבין הייצור לצריכה, ולהבטיח בכך חלוקה מכוונת וצודקת של תוצרים. אם תאמר שכלכלה מכוונת עשויה להוליך למשק מלחמתי, נאמר שראוי להתחיל כבר עכשיו במלחמה גלובלית, שתחייב השקעות אדירות ותפעיל את כל כוחות המשק: מלחמה ברעב, בעוני ובבערות, מלחמה בעד שוויון ועושר לכל באי עולם.

מי יוכל לקחת על עצמו משימות ענק מעין אלה, ומנין ימצאו האמצעים לכך? אין כל ספק, משימה זו מוטלת על העמים כולם, קודם כל ובמיוחד על עמי העולם 'המתפתח', אבל הגורם המוביל במהפכה כבירה זו עשוי להיות אותו גורם המחולל כיום את המהפכה הפוסט קפיטליסטית, לאמור, המעמד החדש של מדענים, מהנדסים, וטכנאים עתירי הידע. ברצונם או שלא ברצונם, הם ישתפו במערכות הייצור החדשות עמים וארצות 'מתפתחים', ויסייעו בכך לחלוקה מחודשת וצודקת של עושר העולם. מלכתחילה הם עושים זאת כדי להפיק רווחים מנחשלותן של מרבית ארצות אסיה ואפריקה, בתשלום שכר עבודה נמוך, אבל על ידי כך הם מניחים יסודות לפיתוח תעשייתי עתיר ידע גם בארצות אלה, כפי שכבר מתרחש בכמה מארצות אסיה המזרחית ובהודו, כפי שראינו. אנשי המעמד החדש בארצות המערב ימצאו שכדאי להם לקחת חלק בהתפתחות זו, וישקיעו כספים גדולים מאוד כדי לעודד אותה. יש להם אמצעים לכך, עושר כביר צבור היום בידי טייקונים של היי-טק, ביל גייטס ודומיו, עושר שיש בכוחו לשנות מקצה לקצה את פניהן של אסיה ושל אפריקה. אבל גם אירגונים כלכליים בין לאומיים גדולים ועתירי ממון, או כאלה שיש לאל ידם לגייס תרומות ענק למטרות אלה, הבנק העולמי וקרן המטבע, אירגון הבריאות, אירגון התרבות וקרן הילדים של האו"ם, יהיו חייבים לסייע לכך בנדיבות. גם חברות ותאגידים כלכליים יהיו נאלצים לשתף פעולה, וכן גם המדינות המתועשות, ובראשן ארצות הברית והאיחוד האירופי, ואולי גם חבר המדינות, שאם לא כן צפוי להם משבר כלכלי מתמשך, ובעיקבותיו מלחמות אין קץ. כבר אמרנו, אין מחסור באמצעים, יש לאל ידינו לייצר כל מה שדרוש לרווחת כל בני האדם, אבל יש למצוא דרכים נכונות לחלוקה נכונה וצודקת של עושר העמים בין כל באי העולם. אפשר שאין זו אלא אוטופיה, אבל האלטרנטיבה האחת לאוטופיה זו היא מרחץ דמים גלובלי שאין לו סוף.

רשימת ספרים

אילוז אווה, 2002, תרבות הקפיטליזם, ירושלים.

באומן זיגמונט, 2002, גלובליזציה, ההיבט האנושי, תל-אביב.

ביילין יוסי, 1999, מסוציאליזם לסוציאל ליברליזם, תל-אביב.

ברודל פרנן, 2005, הדינמיקה של הקפיטליזם, תל-אביב.

גידנס אנתוני, 2000, הדרך השלישית, תחייתה של הסוציאל-דמוקרטיה, תרגם עופר שור, תל-אביב.

דוידי אפרים (עורך), 2003, אנטי גלובליזציה, ביקורת הקפיטליזם העכשווי, תל-אביב.

האייק פרידריך, תשנ"ח, הדרך לשעבוד, תרגם אהרן אמיר, ירושלים.

הנדווקר חיים, 2001, "שווקים לא יכולים לנהל את עצמם" – ראיון עם ג'וזף שטיגליץ, הארץ, 11.10

הרינגטון מיכאל, 1965, המהפכה שבאקראי, תל-אביב.

וארגה י', תש"ט, תמורות בכלכלה הקפיטליסטית, תרגמו ח"ש בן-אברהם ומ' אבידב, תל-אביב.

טמין Temin Peter, 1991, Lessons from the Great Deprossion, Cambridge Mass.

מק-לוהן McLuhan Marshal, 1968, War and Peace in the Global Village, New York, Toronto

מרקס קרל, 1953, הקפיטל, ביקורת הכלכלה המדינית, תרגמו צ' ויסלבסקי, י' מן, מרחביה.

מרקס ק' ואנגלס פ', 1955, כתבים נבחרים, מרחביה.

סמית אדם, תשנ"ז, עושר העמים, ספרים א-ג, תרגמו עיטם יריב וענבל שמשון, ירושלים ותל-אביב.

פוקוימה פרנסיס, 1989, "קץ ההיסטוריה", מעריב, 8.10

פרידמן מילטון, 1962, קפיטליזם וחופש, תירגמה מזל כהן, ירושלים.

קיינס Keynes John Maynard, 1964, The General Theory of Employment, Interest and Money, New York, London.

קוקס Cox C. Oliver, 1964, Capitalism as a System, New York.

ראנד .Rand Ayn, 1946, Capitalism: The Unknown Ideal, New York

שטייגליץ ג'וזף א', 2005, אי נחת בגלובליזציה, תרגמה רחל אהרוני, תל-אביב.

שיגאטו טשורו (עורך), 1963, האם שונו פני הקאפיטאליזם?, תל-אביב.