"יהוה צבאות" – פשר הכינוי
אחד הכינויים המוזרים ביותר המיוחסים לאלוהי ישראל, אם לא המוזר שבהם, הוא "יהוה צבאות", שמופיע לפעמים גם כ"יהוה אלהי צבאות". כינוי זה אינו מופיע כלל בספרי התורה, גם לא בספרי יהושע ושופטים. לראשונה הוא נזכר בספר שמואל א, פרק א, בו מסופר על אלקנה האפרתי שהיה עולה עם שתי נשותיו "מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבח ליהוה צבאות בשִלּהֹ". בהמשך הדברים נזכר כינוי זה בפרק ד, בתיאור המלחמה בין ישראל לפלשתים, בה הובא "ארון ברית יהוה צבאות יושב הכרובים" לסייע לישראלים במלחמה, ואף על פי כן ניגף ישראל והפלשתים לקחו את ארון הברית. כינוי זה מופיע פעמים רבות בספר שמואל, ולאחר מכן בספרי הנביאים האחרונים, ופעמים אחדות גם בתהלים. הוא אינו מופיע כלל ביתר ספרי הנביאים הראשונים וביתר ספרי הכתובים.
הפשר המקובל לכינוי זה אומר שהכוונה היא לצבאות ישראל, במשמעות של גייסות, חילות, לאמור, "יהוה גיבור מלחמה", כנאמר בשירת הים (שמות טו), ויש לכך חיזוק בישעיהו יג "יהוה מְפַקֵּד צבא מלחמה", "מפקד" על דרך "נאום יהוה אלהי צבאות כי ביום פָּקְדִי פשעי ישראל", בעמוס ג. פשר זה, אף על פי שהוא הקרוב ביותר במשמעות הישירה של "צבא" הוא בעייתי, כיוון שבסיפור אודות אלקנה ונשותיו אין גם בדל עניין של מלחמה, ואין משמעות לעלייתו של אלקנה "להתפלל ולזבוח" לאלוהי המלחמות דווקא, ובוודאי לא לתפילתה של חנה ולהקדשתו של שמואל לאל זה. גם בפרק ד, כשמדובר בנפילתו של ארון הברית ביד פלשתים, הכינוי "יהוה צבאות יושב הכרובים" אינו מוסב על המלחמה כי אם על שייכותו של ארון הברית, ותיאורו של יהוה מתייחס לתיאור ארון הברית בספר שמות כה, לפיו יהוה מדבר עם משה "מעל לכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות". יתר על כן, במלחמה זו, כאמור, צבא ישראל ניגף, ויהוה צבאות אינו מתערב כלל במלחמה. גם במרבית המקומות האחרים בהם נקרא האל בשם "יהוה צבאות" אין קשר למלחמות ישראל. לפיכך יש המפרשים שהכוונה היא ל"צבא השמים", שכן "צבא" פירושו הרחב יותר הוא המון רב, ולפיכך "יהוה צבאות" משמעו אלוהי השמים.
אבל, כידוע, ל"צבא" יש גם משמעות נוספת, נדירה אמנם, אבל ברורה היטב, של זמן, או תקופת זמן. בפשר זה נזכרת במקרא התיבה "צבא" חמש פעמים. פעמיים, בישעיהו מ ובאיוב ז, במשמעות ברורה ביותר: "דברו על לב ירושלים וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד יהוה כפלים בכל חטאותיה" בישעיהו; "הלא צבא לאנוש עלי ארץ וכימי שכיר ימיו" באיוב. בשלושת הפעמים הנוספות המשמעות של "צבא" כזמן היא הסבירה ביותר: "תחדש עדיך נגדי, ותרב כעשך עמדי חליפות וצבא עמי" באיוב י, "וצבא תנתן על התמיד בפשע" בדניאל ח, ופירוש רש"י ואחרים אומר, "זמן, כמו צבא לאנוש, זמן מועד נתן להיות התמיד מסולק". "ואמת הדבר וצבא גדול" בדניאל י, ופירוש רש"י, "לזמן ארוך יבוא", ולפי אברהם בן עזרא, "כמו צבא לאנוש".
האם ניתן אפוא להניח ש"יהוה צבאות" משתמע כאלוהי הזמנים? חיזוק להנחה זו נמצא בצרוף "מימים ימימה" שבספר שמואל א פרק א, לאמור, מזמן לזמן, כי גם לפעל "פקד" הנזכר יש משמעות דומה של "לבוא מזמן לזמן". פשר זה של יהוה צבאות עשוי לקבל חיזוק בפסוק "כה אמר יהוה מלך ישראל וגאלו יהוה צבאות, אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים", בישעיהו לז.
משמעות זו עשויה לקבל חיזוק נוסף בהקבלה למיתוס הכנעני , לפיו מכונה בכתבי אוגרית אֵל, אבי האלים, "אל מלך אב-שנים", לאמור, אבי האלים הוא גם אל הזמנים. יש מפרשים כך גם את שמו של אבי אלי יוון, קרונוס. תרבויות הקדם מייחסות אפוא את הזמן לאלים הקדומים ביותר, אבותיהם של יתר האלים. "יהוה צבאות", להבבדיל, עשוי להיות "אב-שנים", כמוהו כאל הכנעני, ואולי אף כקרונוס היווני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה