ידידיה יצחקי
על "ניצבת" – דעה אחרת
במקור ברוך, זירת ההתרחשות העיקרית של הרומן "ניצבת" עברו עלי שנות ילדותי ונעורי. בחרתי שלא לעסוק בחומרי תשתית, סמליים או בין-טקסטואליים, כיוון שמקור ברוך ואנשיה ממשיים מאוד בזיכרוני וכך גם קראתי את הרומן המצוין של א"ב יהושע "ניצבת": בבית הסמוך לביתנו גר הרב מנחם אוורבוך, סבו של ידידנו פרופ' מנחם ברינקר. בבית ממול גרה משפחת שאולזון, היו לה תאומים משה ויהודה, לימים המשורר משה בן-שאול ופרופ' יהודה בן-שאול. ברחוב סמוך הייתה מתפרה של החיט מר קצ'לסקי, היו לו שני בנים, אהרן ואפרים, לימים קציר. הייתה גם חנות מכולת של זוג חרדים קשישים, האדון והגברת בּוּגָאיֶיר. מאז אותם ימים רחוקים חלו שינויים רבים במקום, בעיקר באוכלוסייה שלו. במציאות הבדיונית שב"ניצבת", בחנות שהייתה מתפרה של מר קצ'לסקי מן הסתם מוכרים היום מזוזות טליתות וספרי קודש. בדירה שגרה בה משפחת שאולזון החילונית דרה כעת משפחת פומרנץ החרדית, או אולי בדירה דומה, ואל מקומו של הזוג בוגאייר מהמכולת בא הזוג רוזנקרנץ. אין ספק, הם מעולם לא שמעו דבר וחצי דבר על שייקספיר, קל וחומר על סטופרד, ואף על פי כן, השם רוזנקרנץ הטעון כל כך שהעניק להם בולי מתאים כאן מאוד, לא כהשלכות בין-טקסטואליות אלא משום שרוזנקרנץ חורז יפה עם פומרנץ, כמו בובצ'ינסקי ודובצ'ינסקי. רק שנראה לי שגם על גוגול האנשים הטובים האלה לא שמעו מעולם. אולי עורך הדין.
למיטב הבנתי, ועם שהפכתי בשאלה זו ימים רבים, פרשת רוזנקרנץ לימדה אותי שהזיקות הבין-טקסטואליות שהרומן עשיר בהן מאוד אכן אינן מציעות פשר לספר. גם הכותר "ניצבת" מכיל את הספר רק במשמעויות המילוניות שלו, ולאו דווקא בהשלכות אלה או אחרות של הניצבות. כך גם כותרים של ספרים שמובלעים ברצף של הטקסט כמו "אש ידידותית", "קופסה שחורה", "התגנבות יחידים", "החולה המדומה", שלא מצאתי בהם רמזים נושאי משמעות ל"ניצבת", וכך גם הארמזים הרבים המפוזרים ברומן. אולי זו "מלכודת" למבקרים שטמן בולי, משחק עם חוקר שיתייגע ליחס פשר לדברים שאין להם פשר.
לדעתי, המשמעות העמוקה והמורכבת של הרומן נמצאת באירועים ובדיאלוגים המדברים בעד עצמם, ביחסים עם אביה במיוחד, עם אימה ועם אחיה. וכן גם בקטעי הניצבות של נוגה, באביזרים המלווים את הסיפור – הנבל, המיטות, השוט, וכמובן החליפה של אבא, בחלומות שהיא חולמת, וביצירות המוסיקליות שהיא מנגנת או משתתפת בנגינתן, כפי שהראה פרופ' דן מירון. סיפורו של הרומן והדיאלוגים שלו מציגים נושא של שיבה הביתה, אם גם ארעית, עם המשתמע מסיטואציה זו. בסיפורי הניצבות נוצרו לה קשרים ארעיים ומשמעותיים עם ניצבים אחרים, שופט בדימוס וקצין משטרה בדימוס. בבית שגרה בו, בית הוריה, חזרה לקדמותה מערכת שונה ומיוחדת, חיובית ונעימה, אם גם בעייתית, בין נוגה החילונית לשכנים החרדים וילדיהם, יחסים שנראים כהשלכה מאורח החיים של נוגה עצמה.
תפקידיה כניצבת מאירים את מציאות חייה של נוגה. הרעיון שהיא עשויה להיות נכה בנפשה, כהבנתו של אוריה בעלה לשעבר, מומחש בתפקידה כניצבת בצילומי סדרה שמתרחשת בבית החולים, בה נוגה יושבה כנכה מדומה בכיסא גלגלים, וכך מוצא אותה אוריה. להוציא את סצנת המעפילים היורדים אל החוף, בה היא משחקת תפקיד של עולה שנהרגה בירי של הבריטים, יתר תפקידי הניצבות שלה קשורים בנישואים במשבר, בבעיות בזוגיות. בתפקידה השני כניצבת היא יושבת בחבר מושבעים במשפט של אישה שרצחה את בעלה, כנראה כיוון שבגד בה; היא מופיעה באופרה "כרמן" שבה המאהב דון חוזה רוצח את כרמן אהובתו על שבגדה בו עם המַטַדוֹר, ובסרט דוקומנטרי בו מדובר בפרופסור שבימי נעוריו ניסה להרעיל את אהובתו שמא תבגוד בו. תפקידים אלה, כסיפורי משנה, מהדהדים בחייה של נוגה. אוריה טוען שהיא מהווה חבר מושבעים שגוזר אשמה על הכול, רק לא על עצמה. סירובה ללדת לדעתו היא נכות, ואילו היא מאשימה את אוריה שהרעיל את התשוקה שלהם.
בין האביזרים המלווים את הסיפור בולט הנבל. מקובל לראות בו כלי נגינה נשי, והוא מציין את הנשיות של נוגה שהיא בעייתית כלשהו בשל סירובה ללדת, לפחות בעיני האכס שלה. המיטות, מיטת ילדותה ומיטת היחיד החשמלית, לעומת המיטה הזוגית הישנה של ההורים שבה שכבה נוגה לראשונה עם אוריה. היא נודדת בלילות ממיטה למיטה כאילו משחזרת תקופות שונות בחייה. השוט, שנקרא גם "קורבש", בערבית, נוגה זקוקה לו כדי לסלק את ילדי השכנים שחודרים לפרטיות שלה, אבל למוכר הבדואי היא אומרת שהיא זקוקה לשוט כדי לאלף את בעלה, ובכך חושפת את עמדתה היותר עמוקה, בזוגיות שלה. בסופם של הדברים ניתן השוט באופן סמלי למנצח על התזמורת ההולנדית, שנתנה פתרון זמני לבעיית קיומה. החליפה של אבא מנכיחה אותו בהווייה שלה, על אף מותו שנים קודם לכן, היא מנסה להפטר ממנה, ללא הצלחה. לעומת זאת היא גורמת למצב מביך עם מר עבאדי, שירש את משרתו של אביה במחלקת המים, ומייצג בשבילה את אביה.
הופעותיה של נוגה בתפקידי ניצבת נקשרים בזוגיות שלה, כפי שכבר ראינו, וכך גם החלומות שהיא חולמת. החלום לפני הופעתה כניצבת ב"כרמן" עשוי לספר על מקומו של הנבל המתמזג באישיותה של נוגה, "גדול ומלכותי". על אף היותו כלי נגינה נשי, הוא מוצב בחלום בין כלי נשיפה מתכתיים וקולניים, גבריים. גם החלום המסיים את הרומן, לבד מהעלאת זיכרון ילדות רב משמעות, מצביע גם הוא על הבעייתיות בנשיותה של נוגה, עם התלות באביה והצורך להשתחרר ממנו ומהזיכרון שלו. ניכר בחלום גם הפחד מהמוות שעלול להיות כרוך בלידה.
ברובד הגלוי של הרומן נמצאת אפוא אישה שמסרבת ללדת, יש אומרים, למלא את חובתה או לממש את זכותה כאישה. נושא מוזר, אם חושבים על האיסור הסיני ללדת יותר מילד אחד, ומול תכנית הטלוויזיה "בייבי בום", בה נראות נשים שמקריבות הרבה כדי לזכות בילד. השאלה הגדולה היא מדוע, איך מסביר הרומן אישה יפה, נורמלית, שאוהבת את בעלה, ואינה חפצה בילד. התשובה הצפויה שעולה על הדעת קשורה כמובן בקושי לגדל ילדים, בשינוי הקיצוני שיביא ילד – מאישה חופשיה תיהפך לאם אחראית וכבולה. אולי מהחשש שהילד יפריע לקריירה האמנותית שלה, זה אינו רעיון חדש, כבר בימי הביניים גרסה הכנסייה הקתולית כי אל לאנשיה להביא ילדים כדי שלא יסיחו את דעת המאמינים מעבודת האל. וכך כתוב:
אשרי האיש אשר אין לו ילדים, כי תינוקות אינם אלא בכי וצחנה. אין הם גורמים אלא צער ודאגה; צריך להלבישם ולהנעילם, להאכילם. תמיד יש סכנה שיפלו ויחבלו. יש שהם חולים באיזו מחלה ומתים. לכשיגדלו אפשר שישחיתו את דרכם וייחבשו בבית האסורים, אין מאום זולת דאגות ויגונים. אין שום אושר המפצה על החרדה, על הטורח ועל הוצאות חינוכם.
אלו הם דבריו של יוסטאש דישאם, משורר מימי הביניים, אבל לא זאת כוונת הכתוב ב"ניצבת" ולא זה הגורם לנוגה לוותר על ילד משלה. היא דוחה את האפשרות של טורח או בחירה בקריירה במקום ללדת ילד, לבאך היו עשרים ילדים ועם זאת כתב כל יום קנטטה, היא אומרת. זו גם אינה נכות, כפי שטוען אוריה בעלה הגרוש של נוגה, וכפי שהבינו בטעות כמה מבקרים וקוראים. נראה לי שיש לחפש את הסיבה במקום אחר, ואין צורך להרחיק לכת לשם כך, הרומן עצמו מציע את התשובה, בחטף, אבל במפורש: האב אינו רוצה שנוגה, הבת שלו, הילדה שלו, תלד, שמא הילד ירחיק אותה ממנו, יפקיע את חזקתו כאב, ואילו אוריה בהיותו בעלה זקוק לילד כדי לקשור אותה אליו, להבטיח את בעלותו עליה. דווקא עליה, בשל אהבה כפייתית ופוזסיבית. היא מוותרת על אהבתה לבעלה ובהסתמך על אביה נפרדת ממנו. החלטתה שלא ללדת, אפילו להפטר מהריון כדי שלא ללדת לו ילד, היא סירוב לכוונתו של אוריה לקשור אותה אליו באמצעות ילד שתלד לו בשבילו. היא אומרת לו זאת במפורש.
במציאות הבדיונית של הרומן מופיעים שני זוגות שסיפורם מעלה את שאלת השליטה בין בני הזוג, בהם כופה הבעל את רצונו על אשתו. האחד הוא בסרט הדוקומנטרי הנזכר, שבו מנסה נער צעיר להרעיל את אהובתו. האישה שהייתה אותה נערה זומנה להשתתף בסרט, אבל נאלצה לדחות את ההזמנה בשל התנגדותו של בעלה, אף על פי שהיא עצמה מעוניינת להשתתף בסרט. האחר הוא במסע התזמורת ליפן, הנבלנית השנייה אינה יכולה להשתתף בו, אף על פי שהיא רוצה בכך מאוד, בשל התנגדותו הנמרצת של בעלה, שחרד לגורל הבן שהאישה נושאת ברחמה, כיוון שהילד אמור לזַכּוֹת אותו בדרכון אירופי. אפשר שגם חוני, אחיה הצעיר של נוגה, בהיותו גבר, מתאמץ לכפות את רצונו על אחותו ועל אימם. בעבר היה שותף לעמדתו של אוריה בקונפליקט עם אחותו. בסופו של הרומן נרמז שהיא משתחררת מהשפעתו האדיפלית של האב, כמו גם מהחשש לשעבוד לאבי הילד – לפחות כך הבנתי את הסיום הפתוח של הרומן. לא ברור אם נוגה, אחרי שחזר לה המחזור, תלד, אבל יש אפשרות כזאת. לא ברור גם איפה תגור האם, אולי בתל אביב.
"ניצבת" הוא רומן פמיניסטי, עיקר עניינו לדעתי בזכותן של נשים לחיות את חייהן לעצמן כרצונן בשיתוף עם הבעל ולא בשבילו. לדעתי זה מסביר היטב את מערכת היחסים המהוססת בין נוגה לבין אלעזר, שוטר בדימוס המשמש ניצב לצידה של נוגה ומחזר אחריה, בחלקו הראשון של הרומן, וודאי עם אוריה, בעלה לשעבר, בחלקו השני של הרומן. הם נמשכים משיכה כפייתית אחרי הנשיות הנערית שלה, כפי שמסופר, אלא שהיא נסגרת מפניהם בשל אותו ממד כפייתי, אדנותי שבחיזור שלהם, עד לוויתור הבעייתי על זכותה כאישה ללדת.
סקירה חטופה זו אינה ממצה את הרומן ואת מה שטמון בו, החל בלשון הווה שמשמשת את המספר, ועד להבנת דמויות המשנה. נעסוק בכך בזמן ובמקום אחר.
אסיים באנקדוטה, לפיה שאלו את עגנון לפשר המפתחות בסיפוריו, הוא השיב: קורצווייל אוהב מפתחות, אני אוהב את קורצווייל, אני שם לו מפתחות.
על "ניצבת" – דעה אחרת
במקור ברוך, זירת ההתרחשות העיקרית של הרומן "ניצבת" עברו עלי שנות ילדותי ונעורי. בחרתי שלא לעסוק בחומרי תשתית, סמליים או בין-טקסטואליים, כיוון שמקור ברוך ואנשיה ממשיים מאוד בזיכרוני וכך גם קראתי את הרומן המצוין של א"ב יהושע "ניצבת": בבית הסמוך לביתנו גר הרב מנחם אוורבוך, סבו של ידידנו פרופ' מנחם ברינקר. בבית ממול גרה משפחת שאולזון, היו לה תאומים משה ויהודה, לימים המשורר משה בן-שאול ופרופ' יהודה בן-שאול. ברחוב סמוך הייתה מתפרה של החיט מר קצ'לסקי, היו לו שני בנים, אהרן ואפרים, לימים קציר. הייתה גם חנות מכולת של זוג חרדים קשישים, האדון והגברת בּוּגָאיֶיר. מאז אותם ימים רחוקים חלו שינויים רבים במקום, בעיקר באוכלוסייה שלו. במציאות הבדיונית שב"ניצבת", בחנות שהייתה מתפרה של מר קצ'לסקי מן הסתם מוכרים היום מזוזות טליתות וספרי קודש. בדירה שגרה בה משפחת שאולזון החילונית דרה כעת משפחת פומרנץ החרדית, או אולי בדירה דומה, ואל מקומו של הזוג בוגאייר מהמכולת בא הזוג רוזנקרנץ. אין ספק, הם מעולם לא שמעו דבר וחצי דבר על שייקספיר, קל וחומר על סטופרד, ואף על פי כן, השם רוזנקרנץ הטעון כל כך שהעניק להם בולי מתאים כאן מאוד, לא כהשלכות בין-טקסטואליות אלא משום שרוזנקרנץ חורז יפה עם פומרנץ, כמו בובצ'ינסקי ודובצ'ינסקי. רק שנראה לי שגם על גוגול האנשים הטובים האלה לא שמעו מעולם. אולי עורך הדין.
למיטב הבנתי, ועם שהפכתי בשאלה זו ימים רבים, פרשת רוזנקרנץ לימדה אותי שהזיקות הבין-טקסטואליות שהרומן עשיר בהן מאוד אכן אינן מציעות פשר לספר. גם הכותר "ניצבת" מכיל את הספר רק במשמעויות המילוניות שלו, ולאו דווקא בהשלכות אלה או אחרות של הניצבות. כך גם כותרים של ספרים שמובלעים ברצף של הטקסט כמו "אש ידידותית", "קופסה שחורה", "התגנבות יחידים", "החולה המדומה", שלא מצאתי בהם רמזים נושאי משמעות ל"ניצבת", וכך גם הארמזים הרבים המפוזרים ברומן. אולי זו "מלכודת" למבקרים שטמן בולי, משחק עם חוקר שיתייגע ליחס פשר לדברים שאין להם פשר.
לדעתי, המשמעות העמוקה והמורכבת של הרומן נמצאת באירועים ובדיאלוגים המדברים בעד עצמם, ביחסים עם אביה במיוחד, עם אימה ועם אחיה. וכן גם בקטעי הניצבות של נוגה, באביזרים המלווים את הסיפור – הנבל, המיטות, השוט, וכמובן החליפה של אבא, בחלומות שהיא חולמת, וביצירות המוסיקליות שהיא מנגנת או משתתפת בנגינתן, כפי שהראה פרופ' דן מירון. סיפורו של הרומן והדיאלוגים שלו מציגים נושא של שיבה הביתה, אם גם ארעית, עם המשתמע מסיטואציה זו. בסיפורי הניצבות נוצרו לה קשרים ארעיים ומשמעותיים עם ניצבים אחרים, שופט בדימוס וקצין משטרה בדימוס. בבית שגרה בו, בית הוריה, חזרה לקדמותה מערכת שונה ומיוחדת, חיובית ונעימה, אם גם בעייתית, בין נוגה החילונית לשכנים החרדים וילדיהם, יחסים שנראים כהשלכה מאורח החיים של נוגה עצמה.
תפקידיה כניצבת מאירים את מציאות חייה של נוגה. הרעיון שהיא עשויה להיות נכה בנפשה, כהבנתו של אוריה בעלה לשעבר, מומחש בתפקידה כניצבת בצילומי סדרה שמתרחשת בבית החולים, בה נוגה יושבה כנכה מדומה בכיסא גלגלים, וכך מוצא אותה אוריה. להוציא את סצנת המעפילים היורדים אל החוף, בה היא משחקת תפקיד של עולה שנהרגה בירי של הבריטים, יתר תפקידי הניצבות שלה קשורים בנישואים במשבר, בבעיות בזוגיות. בתפקידה השני כניצבת היא יושבת בחבר מושבעים במשפט של אישה שרצחה את בעלה, כנראה כיוון שבגד בה; היא מופיעה באופרה "כרמן" שבה המאהב דון חוזה רוצח את כרמן אהובתו על שבגדה בו עם המַטַדוֹר, ובסרט דוקומנטרי בו מדובר בפרופסור שבימי נעוריו ניסה להרעיל את אהובתו שמא תבגוד בו. תפקידים אלה, כסיפורי משנה, מהדהדים בחייה של נוגה. אוריה טוען שהיא מהווה חבר מושבעים שגוזר אשמה על הכול, רק לא על עצמה. סירובה ללדת לדעתו היא נכות, ואילו היא מאשימה את אוריה שהרעיל את התשוקה שלהם.
בין האביזרים המלווים את הסיפור בולט הנבל. מקובל לראות בו כלי נגינה נשי, והוא מציין את הנשיות של נוגה שהיא בעייתית כלשהו בשל סירובה ללדת, לפחות בעיני האכס שלה. המיטות, מיטת ילדותה ומיטת היחיד החשמלית, לעומת המיטה הזוגית הישנה של ההורים שבה שכבה נוגה לראשונה עם אוריה. היא נודדת בלילות ממיטה למיטה כאילו משחזרת תקופות שונות בחייה. השוט, שנקרא גם "קורבש", בערבית, נוגה זקוקה לו כדי לסלק את ילדי השכנים שחודרים לפרטיות שלה, אבל למוכר הבדואי היא אומרת שהיא זקוקה לשוט כדי לאלף את בעלה, ובכך חושפת את עמדתה היותר עמוקה, בזוגיות שלה. בסופם של הדברים ניתן השוט באופן סמלי למנצח על התזמורת ההולנדית, שנתנה פתרון זמני לבעיית קיומה. החליפה של אבא מנכיחה אותו בהווייה שלה, על אף מותו שנים קודם לכן, היא מנסה להפטר ממנה, ללא הצלחה. לעומת זאת היא גורמת למצב מביך עם מר עבאדי, שירש את משרתו של אביה במחלקת המים, ומייצג בשבילה את אביה.
הופעותיה של נוגה בתפקידי ניצבת נקשרים בזוגיות שלה, כפי שכבר ראינו, וכך גם החלומות שהיא חולמת. החלום לפני הופעתה כניצבת ב"כרמן" עשוי לספר על מקומו של הנבל המתמזג באישיותה של נוגה, "גדול ומלכותי". על אף היותו כלי נגינה נשי, הוא מוצב בחלום בין כלי נשיפה מתכתיים וקולניים, גבריים. גם החלום המסיים את הרומן, לבד מהעלאת זיכרון ילדות רב משמעות, מצביע גם הוא על הבעייתיות בנשיותה של נוגה, עם התלות באביה והצורך להשתחרר ממנו ומהזיכרון שלו. ניכר בחלום גם הפחד מהמוות שעלול להיות כרוך בלידה.
ברובד הגלוי של הרומן נמצאת אפוא אישה שמסרבת ללדת, יש אומרים, למלא את חובתה או לממש את זכותה כאישה. נושא מוזר, אם חושבים על האיסור הסיני ללדת יותר מילד אחד, ומול תכנית הטלוויזיה "בייבי בום", בה נראות נשים שמקריבות הרבה כדי לזכות בילד. השאלה הגדולה היא מדוע, איך מסביר הרומן אישה יפה, נורמלית, שאוהבת את בעלה, ואינה חפצה בילד. התשובה הצפויה שעולה על הדעת קשורה כמובן בקושי לגדל ילדים, בשינוי הקיצוני שיביא ילד – מאישה חופשיה תיהפך לאם אחראית וכבולה. אולי מהחשש שהילד יפריע לקריירה האמנותית שלה, זה אינו רעיון חדש, כבר בימי הביניים גרסה הכנסייה הקתולית כי אל לאנשיה להביא ילדים כדי שלא יסיחו את דעת המאמינים מעבודת האל. וכך כתוב:
אשרי האיש אשר אין לו ילדים, כי תינוקות אינם אלא בכי וצחנה. אין הם גורמים אלא צער ודאגה; צריך להלבישם ולהנעילם, להאכילם. תמיד יש סכנה שיפלו ויחבלו. יש שהם חולים באיזו מחלה ומתים. לכשיגדלו אפשר שישחיתו את דרכם וייחבשו בבית האסורים, אין מאום זולת דאגות ויגונים. אין שום אושר המפצה על החרדה, על הטורח ועל הוצאות חינוכם.
אלו הם דבריו של יוסטאש דישאם, משורר מימי הביניים, אבל לא זאת כוונת הכתוב ב"ניצבת" ולא זה הגורם לנוגה לוותר על ילד משלה. היא דוחה את האפשרות של טורח או בחירה בקריירה במקום ללדת ילד, לבאך היו עשרים ילדים ועם זאת כתב כל יום קנטטה, היא אומרת. זו גם אינה נכות, כפי שטוען אוריה בעלה הגרוש של נוגה, וכפי שהבינו בטעות כמה מבקרים וקוראים. נראה לי שיש לחפש את הסיבה במקום אחר, ואין צורך להרחיק לכת לשם כך, הרומן עצמו מציע את התשובה, בחטף, אבל במפורש: האב אינו רוצה שנוגה, הבת שלו, הילדה שלו, תלד, שמא הילד ירחיק אותה ממנו, יפקיע את חזקתו כאב, ואילו אוריה בהיותו בעלה זקוק לילד כדי לקשור אותה אליו, להבטיח את בעלותו עליה. דווקא עליה, בשל אהבה כפייתית ופוזסיבית. היא מוותרת על אהבתה לבעלה ובהסתמך על אביה נפרדת ממנו. החלטתה שלא ללדת, אפילו להפטר מהריון כדי שלא ללדת לו ילד, היא סירוב לכוונתו של אוריה לקשור אותה אליו באמצעות ילד שתלד לו בשבילו. היא אומרת לו זאת במפורש.
במציאות הבדיונית של הרומן מופיעים שני זוגות שסיפורם מעלה את שאלת השליטה בין בני הזוג, בהם כופה הבעל את רצונו על אשתו. האחד הוא בסרט הדוקומנטרי הנזכר, שבו מנסה נער צעיר להרעיל את אהובתו. האישה שהייתה אותה נערה זומנה להשתתף בסרט, אבל נאלצה לדחות את ההזמנה בשל התנגדותו של בעלה, אף על פי שהיא עצמה מעוניינת להשתתף בסרט. האחר הוא במסע התזמורת ליפן, הנבלנית השנייה אינה יכולה להשתתף בו, אף על פי שהיא רוצה בכך מאוד, בשל התנגדותו הנמרצת של בעלה, שחרד לגורל הבן שהאישה נושאת ברחמה, כיוון שהילד אמור לזַכּוֹת אותו בדרכון אירופי. אפשר שגם חוני, אחיה הצעיר של נוגה, בהיותו גבר, מתאמץ לכפות את רצונו על אחותו ועל אימם. בעבר היה שותף לעמדתו של אוריה בקונפליקט עם אחותו. בסופו של הרומן נרמז שהיא משתחררת מהשפעתו האדיפלית של האב, כמו גם מהחשש לשעבוד לאבי הילד – לפחות כך הבנתי את הסיום הפתוח של הרומן. לא ברור אם נוגה, אחרי שחזר לה המחזור, תלד, אבל יש אפשרות כזאת. לא ברור גם איפה תגור האם, אולי בתל אביב.
"ניצבת" הוא רומן פמיניסטי, עיקר עניינו לדעתי בזכותן של נשים לחיות את חייהן לעצמן כרצונן בשיתוף עם הבעל ולא בשבילו. לדעתי זה מסביר היטב את מערכת היחסים המהוססת בין נוגה לבין אלעזר, שוטר בדימוס המשמש ניצב לצידה של נוגה ומחזר אחריה, בחלקו הראשון של הרומן, וודאי עם אוריה, בעלה לשעבר, בחלקו השני של הרומן. הם נמשכים משיכה כפייתית אחרי הנשיות הנערית שלה, כפי שמסופר, אלא שהיא נסגרת מפניהם בשל אותו ממד כפייתי, אדנותי שבחיזור שלהם, עד לוויתור הבעייתי על זכותה כאישה ללדת.
סקירה חטופה זו אינה ממצה את הרומן ואת מה שטמון בו, החל בלשון הווה שמשמשת את המספר, ועד להבנת דמויות המשנה. נעסוק בכך בזמן ובמקום אחר.
אסיים באנקדוטה, לפיה שאלו את עגנון לפשר המפתחות בסיפוריו, הוא השיב: קורצווייל אוהב מפתחות, אני אוהב את קורצווייל, אני שם לו מפתחות.
