עיונים ב"גטו" ו"נפש יהודי" ליהושע סובול

ידידיה יצחקי

כמה וכמה ממחזותיו של יהושע סובול תויגו כ"מחזות דוקומנטאריים", שכן היו שראו בהם מחזות שעניינם בהצגת מעשים שהיו כפי שהיו, מסוגם של "ממלא המקום", מחזהו הנודע של רולף הוכהוט, שבא לחשוף את חלקו של האפיפיור פיוס הי"ב בפשעי הנאצים, או מחזהו של פיטר ברוק "בני האיק", המגלה ומציג את גורלם של שבטים שנדונו לכליה בצפונה אל אוגנדה, ומחזות רבים אחרים שהופיעו על בימות אירופה ואמריקה, ואף בתיאטרון הישראלי לא נעדר מקומם – "קסטנר", למשל, היה רק אחד מהם. סובול אכן בנה כמה ממחזותיו על תעודות ומסמכים מסוגים שונים, מהם שעניינם הוא היסטורי, "ליל העשרים", למשל, ומהם שעניינם באקטואליה, כמו "ג'וקר", "הפלשתינאית" ו"סינדרום ירושלים". גם מחזותיו "גטו" ו"נפש יהודי" מבוססים במפורש על מסמכים היסטוריים, סובול מצביע עליהם במפורש, עם זאת נראה לי שאין לראות במחזות אלה, כמו גם ביתר מחזותיו של סובול "תיאטרון דוקומנטארי", שכן הם אינם באים לספר ולתעד על הבמה מעשה שהיה כך או אחרת, ולגלות דברים שאולי לא נודעו בקהל. גם הגורם ההיסטורי, המובלט היטב במחזות אלה, איננו עיקרו של אף אחד מהם, שכן הוא מעובד בהם עיבוד בימתי מרחיק לכת ומוצג מנקודת ראות סובייקטיבית מובהקת, מה שעשוי לעורר ספק באמינותם ההיסטורית של הפרטים הרבים הבונים את רצף המאורעות שבמהלכו של המחזה, אם כי אמינותם האמנותית עומדת מעל לכל ספק.

מהצד האחר, היו שראו במחזות אלה רק, או כמעט רק, את ההשלכות האקטואליות שעשויות לעלות מהם, ללא התייחסות לעניינם של המחזות במקומות ובזמנים המתוארים בהם. גם בכך יש החטאה רבה בתפיסת מהותם המורכבת ורבת הפנים של המחזות. לשם הבנתם המקיפה של מחזותיו של סובול יש, לדעתי, לראות אותם בשלושה מישורים של משמעות – המישור ההיסטורי, האוניברסאלי והאקטואלי, ולבחון אותם מתוך המבנה הבימתי שלהם.

מהבחינה ההיסטורית, מתמודדים "גטו" ו"נפש יהודי" עם מצבן הבעייתי, אם ננקוט בלשון המעטה, של דמויות היסטוריות, על יסוד עובדות ומסמכים היסטוריים. "נפש יהודי" הוא בראש ובראשונה ניסיון דרמאטי להבין את אישיותו הגאונית והנוירוטית של אוטו ויינינגר, על הרקע ההיסטורי של ראשית המאה העשרים. "גטו" הוא קודם כל התמודדות בימתית עם סיטואציה היסטורית החורגת מתחומיה של ההבנה האנושית, ועם זאת מבקשת להבין את האנשים שנקלעו אליה, משני צדדיו של המתרס ההיסטורי.

אוטו ויינינגר היה דמות אקסצנטרית וייחודית במידה מופלגת ביותר, אי אפשר לראות בו אפיון להוויה היסטורית כלשהי. המחזה "נפש יהודי" מבליט היטב ממדים אלה שבאישיותו, ועם זאת מציג אותו כנקודת מוקד לכמה וכמה בעיות היסטוריות המאפיינות היטב את ראשית המאה העשרים, מנקודת ראות יהודית וציונית, בעיקר, אך גם מנקודת תצפית רחבה הרבה יותר. עליית הלאומיות באירופה בעקבות המשברים הפוליטיים והחברתיים שהובילו בסופו של דבר למלחמת העולם הראשונה, התגברותה ומיסודה של האנטישמיות המודרנית, עמדתו הפשרנית של הליברליזם האירופי בשאלה זו, עלייתה של הציונות והתפשטותה ברחוב היהודי. אלה הם רק חלק מהנושאים העולים במחזה ומתמקדים בדמותו של אוטו ויינינגר. האקסצנטריות הנוירוטית שלו היא ביטוי למורכבותה של התקופה, לסבך בעיותיה, לניגודיות הקיצונית שבתופעות שלה, ואולי היא גם מוסברת בהם.

"גטו" מעלה תקופה היסטורית שלדעת רבים אין אפשרות לתת לה ביטוי ספרותי משכנע. המחזה אינו מתיימר כמובן להקיף אותה ולמצות את המשמעויות ההיסטוריות הכרוכות בה, אבל, כפי שנראה בהמשך הדברים, דומה שסובול מצא דרך לביטוי אמנותי אותנטי לכמה וכמה שאלות חשובות שתקופת השואה מעמידה בפנינו. אחת מהן מתמקדת בדמותו של קיטל, שהרשומות ההיסטוריות מתארות אותו כאדם תרבותי, חובב אמנות אנין דעת, אפילו הומניסט, שהפך לרוצח מפלצתי בכוחה של אמונה אידיאולוגית ותודעה של שליחות היסטורית. שאלה אחרת מוסבת על דמותו הבעייתית של ראש המשטרה היהודית, גנס, המבקש להציל יהודים על ידי הקרבתם של יהודים אחרים, תוך משא ומתן, שאין כמוהו לאימה, עם הרוצחים. המחזה תוהה על מידת צדקתו או אשמתו ההיסטוריים, ביחס לצדקתם או לאשמת של גורמים ואישים אחרים שחיפשו דרכים אחרות במאמצי ההישרדות האישית והלאומית שלהם. מאמצי ההישרדות עולים במחזה על קו של רצף קווי, שמצידו האחד וויסקופ, המשתף פעולה עם הגרמנים בכוונה להפקת רווחים ולהמלטות אישית, בהמשכו גנס, ראש המשטרה היהודית, המשתף פעולה עם הנאצים על מנת להציל יהודים ככל שתמצא ידו, מעברו השני של קו הרצף – הספרן קרוק, המבקש לתעד את המתרחש שלא יאבד ולא יישכח, ובכך הוא רואה את ההישרדות הלאומית, אבל הוא תומך גם בהתנגדות מזויינת, ובקצה השני חיה, המחפשת את הדרך להתנגדות. אף אחת מהדמויות אינה נשפטת במחזה, אשמתם וצדקתם אינם נשקלים זה נגד זה. הבעיה ההיסטורית שאין לה פתרון חד משמעי היא שמעניינת אותנו במהלכו של המחזה.

על אף ייחודן וקיצוניותן ההיסטורית של הדמויות ושל הסיטואציות שבהן עוסקים "גטו" ו"נפש יהודי", יש בהם כדי להעמיד אותן במשמעות אוניברסאלית רחבה, מעבר לעצמן, מעבר לאירוע ההיסטורי הספציפי, החד פעמי. באוטו ויינינגר, שהוא כאמור דמות היסטורית ייחודית, נדירה ביותר, גם באישיותו וגם בהשקפת עולמו, ומתפרש במחזה על רקע התקופה ההיסטורית ובעיותיה, יש במחזה יסוד כלל אנושי, שמעלה אותו אל מעבר למשמעות ההיסטורית הכרוכה באישיותו ובתקופתו. ויינינגר של סובול מתחבט ללא מוצא בשאלת זהותו, מהותה ומשמעותה. הוא אינו מקבל אותה כמובנת מאליה, הוא מטיל ספק במחויבותו לזהות שנכפתה עליו בלידתו, אם כי הוא מכיר היטב באי יכולתו לשנות אותה, מה שמוביל אותו בסופו של דבר להתאבדותו הדרמאטית. נושא זה קשור, כמובן, בשאלת התבוללותם של היהודים, שלא איבדה מאומה מהאקטואליות שלה עד היום, אבל יש בה השתמעויות הנוגעות גם לדרך ראייתו של האדם המודרני את עצמו, בכל סביבה לאומית או תרבותית בת זמננו. שאלת זהותו האישית, הדתית או הלאומית של האדם המודרני ומשמעותה היא מהשאלות העיקריות שהאנושות מתחבטת בהן במידה רבה גם בימינו אלה.

גם ל"גטו", על אף ייחודיותה הקיצונית של ההוויה ההיסטורית המועלית בו, יש היגד אוניברסאלי החורג אל מעבר למאורעות ההיסטוריים כשלעצמם. ההישרדות במצבי מצוקה הוא נושא שמעסיק במידה רבה מאוד את המחשבה האנושית. הדברים קשורים גם בשאלת האחריות שנושא כל פרט כלפי הכלל, במידת המעורבות שהוא חייב בגורלו של הזולת. ב"גטו" עולות שאלות אלה ביחס למצבים קיצוניים ביותר, שכן דרכה של האמנות להציע מצבים קיצוניים כאמת מידה למצבים "נורמאליים".

הצד האקטואלי שבמחזותיו של סובול, על אף התייחסותו לנושאים העומדים בשעה זו ממש במרכז ענייניו של עם ישראל, עשוי להיות אקטואלי גם בזמנים אחרים, וראייה לכך היא האקטואליות של המחזה בימים אלה, ממש כמו לפני עשרות שנים, בזמן חיבורם והצגתם הראשונה. "נפש יהודי" משרטט מקבילות היסטוריות בין עלייתה של התנועה האנטישמית באירופה של סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, לבין התחדשותה בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, לקראת סוף המאה העשרים. תהייתו של הישראלי יליד הארץ על מהותה ומקורותיה של האנטישמיות, שהוא עצמו לא התנסה בה בהוויה היומיומית שלו, ולפיכך אין היא נתפסת לו כדבר מובן מאליו, או כתכונה מוכלת במהותו של הגוי, מוליכה אותו אל גילוייה התמוהים ביותר, בתוך תוכה של היהדות עצמה. אם נבין את אוטו ויינינגר, האנטישמי היהודי, נוכל אולי להבין משהו במהותה של האנטישמיות. המחזה "נפש יהודי", בדומה לנובלה של עמוס עוז "עד מוות", מציע את האפשרות שהאנטישמיות היא שנאת הנוצרים את היהודי שבתוך עצמם, שאצל היהודים, בתהליך ההתבוללות, הופכת להיות שנאת היהודים את יהדותם. ויינינגר לא נבחר כדגם של הזדהות כדי להתריס ביחד איתו כנגד היהדות, כפי שהוטעו כמה מבקרים לראות בו, לכן אין זה מחזה של "שנאה עצמית" או משהו בדומה לזה, כטענתם, אדרבא, ויינינגר בקיצוניותו הנוירוטית מהפך את משמעותם של הדברים שהוא אומר וחושב, ואילו הפתרון החיובי העולה מהמחזה לבעיות הקיום היהודי, על אף הקשיים החמורים הכרוכים בו, גם מהבחינה הרעיונית וגם מהבחינה המעשית, הוא הפתרון הציוני.

המימד האקטואלי שב"גטו" מתמקד בשאלה העולה במישרים במציאות הישראלית בעשרות השנים האחרונות, כיצד אפשרי פאשיזם יהודי, או אף ציוני. כבר רמזנו ברמז קל לתקבולת שעשויה לעלות במחזה בין דמותו של הנאצי קיטל לבין גורמים מסוימים במפה הפוליטית העכשווית במדינת ישראל ובציונות. נושא זה עולה במחזה במודגש גם בתיאור הסתגלותם המהירה של יהודים לשיטותיהם ולתפיסותיהם של הנאצים. "אתם תלמידים מצוינים", אומר קיטל לגנס כשהוא עוצר את וייסקופ. "הם מנסים יותר מדי להדמות אלינו", אומר ד"ר פול, גלגולו המלומד של קיטל, על ההנהגה היהודית של הגטו. בשולי המחזה, בשיחתו של קרוק עם ד"ר פול, עולה גם שאלת שנאתם של היהודים את היהדות, תוך כדי תהייה על מהותה של האנטישמיות המודרנית. באותו מעמד תוהה המחזה על צדקת דרכה של הציונות ההיסטורית. קרוק, איש הבונד, שהוא אחת הדמויות "החיוביות" שבמחזה, דוחה את הפתרון הציוני, ואילו הנאצי פול ממליץ עליו. יושם לב גם לכך שגנס, ראש הגטו הבעייתי, הוא ציוני קיצוני, איש המפלגה הרוויזיוניסטית.

המבנה הדרמאטי של המחזות הוא מתוחכם ביותר, ועשיר בפתרונות תוכניים ובימתיים מרתקים. שני המחזות בנויים על סיפור סובייקטיבי, רטרוספקטיבי של המאורעות. עלילתו של "נפש יהודי" מתרחשת בתוך נפשו הנסערת והשסועה של ויינינגר בערב מותו, כפי שניתן ללמוד גם משמו הראשון של המחזה – "הלילה האחרון של אוטו ויינינגר". פרקי חייו, חלומותיו, דעותיו ורעיונותיו של ויינינגר, פגישותיו האמיתיות והמדומות עם דמויות ואישים שונים שהעסיקו אותו במהלכם הקצר של חייו, נדחסים במחזה לתמונות של הבזקים העולים ממעמקי התודעה שלו. היריעה ההיסטורית הרחבה, גם במקום וגם בזמן, מצטמצמת לחלל מוגבל של אירועים, החדר שבו התאבד ויינינגר, ולזמן הקצר של לילה אחד.

ב"גטו" מתעוררות בעיות דרמאטיות קשות ביותר, עקב ייחודה של התקופה ההיסטורית, העמוסה ברגשות פגיעים ביותר מהצד האחד, ומהצד האחר עולה באימיה על כל מה שיכול הדמיון הספרותי להעלות ולהציג. מנהגה של הספרות הוא להקצין מצבים ולהעצים אותם, איך אפשר להקצין ולהעצים מצב אימים בו כל רגע עשוי להיות הרגע האחרון בחייו של אדם ובחייה של אומה. סובול מצליח להתגבר על קשיים אלה בדרכים מעניינות ביותר. גם "גטו" מוצג כסיפור סובייקטיבי, רטרוספקטיבי, המסופר בהווה הדרמאטי של הצגת המחזה, מפיו של השחקן היחיד ששרד מאותם ימים. סיפורו של התיאטרון בגטו וילנה מסופר אם כן במבט רחוק ומנוכר אל העבר. הניכור גובר בכך שהמחזה בנוי על יסודות קברטיים מובהקים, כפי שהיה נהוג בתיאטרון הסאטירי של גרמניה בשנות השלושים, הנזכר גם בגופו של המחזה. הוא עשוי כהצגה בתוך הצגה, ומלווה בשירים גרוטסקיים וסאטיריים המושרים תוך כדי התרחשותה של העלילה האימתנית. כיון שאין דרך להעצים את סיפורו של הגטו, נוקט סובול בדרך הפוכה, הוא יוצר רדוקציה של סיפור האימה. אין בכך ניסיון לרכך או להתאים את המתרחש על הבמה ליכולת קיבולו של קהל היעד של המחזה, אדרבא, הקונטרסט החריף שנוצר בין המסופר במחזה לאופן סיפורו מגביר את תחושת האימה העולה ממנו, בלא שיציג את האימים עצמם. לימים נקט טכניקה דומה גם דוד גרוסמן בספרו "עיין ערך אהבה", וכן גם בניוני בסרטו "החיים יפים".

נוסף לכך, במרכז המחזה הוצב נושא המעורר אימה בעצם מהותו, הסלקציה, נושא שעובר לאורכו של המחזה כולו ויוצר את האחדות הדרמאטית שלו. בראשיתו של המחזה דורש קיטל למיין את הבגדים המובאים אל הבמה בנוסח הידוע מהסלקציות שנערכו בבני אדם: "גברים לחוד, נשים לחוד, לחוד הילדים, כל סוג – לחוד, לעבודה." בהמשכו של המחזה נפגוש סוגים שונים של סלקציה, נוסף לסלקציה בבגדים. יש סלקציה בספרים, אבל עיקר המשמעות האיומה של מושג זה מומחש כשהיהודים נאלצים לבצע סלקציות בעצמם. המחסור באינסולין מכריח את הממונים על הבריאות בגטו לערוך סלקציה בין חולי הסוכרת. משפחות שיש להן יותר משני ילדים צריכות לבחור את הילד "המיותר". גנס עצמו עורך סלקציה בין יהודים לא-פרודוקטיביים לפרודוקטיביים, ובסופו של דבר הוא נאלץ לערוך סלקציה של ממש ביהודי העיירה הסמוכה.

הבגדים, שבראשית המחזה מחליפים את בני האדם בנושא הסלקציה, מהווים מוטיב חשוב העובר לאורכו של המחזה כולו. מה שאי אפשר לומר כשמדובר בבני אדם נאמר על הבגדים. השוטרים היהודים שיוצאים לבצע סלקציה בעיירה הסמוכה מולבשים במדים של "קצינים רוסיים מצבא הצאר". שיתוף הפעולה של וייסקופ עם הגרמנים מתבטא בתיקון מדים גרמניים קרועים. גם בתחום הבימתי משמשים הבגדים כסימני זיהוי לתפקידים השונים שממלאים שחקני התיאטרון של הגטו במציאות הדרמאטית שמחוץ לתיאטרון – בעזרת הבגדים מהערימה הגדולה שעל הבמה הם נעשים לרב, רופא, שופט. תמונת הסיום, שבה מופיעים הבגדים הריקים בסצנה קברטית, גרוטסקית, בתפקידים של השחקנים, ממחישה היטב את חשיבותו של מוטיב זה בהעלאתם של האימים במסגרת הדרמאטית.

פתיחתו של המחזה מציגה אפוא גם את הנושא המרכזי שלו, הסלקציה, וגם מוטיב מרכזי, מטאפורי, שמאפשר למחזה לעמוד בנושא שאינו ניתן לביטוי ספרותי, מוטיב הבגדים. הוא הדבר גם בתמונת הסיום, בה חוזרים ומעלים הבגדים את נושא הסלקציה במפורש: "שוב לא ימיינו אותנו, לא ישליכו לערימות".