Yedidyah Yitzhaki

The Selection and Exclusion of the “Sources of Judaism”

A New Compilation of the Works that Represent Judaism as Culture

The idea that the ancient culture of the Jewish People is in urgent need of consolidation was first raised over a century ago. Ahad Ha'am drew attention the the need to publish an encyclopaedia of Judaism, a “ Book of Jewish Knowledge”, which he called Otzar Yisrael – The Treasury of Israel, and even took practical steps toward the funding and realisation of his idea. Bialik went a step further, with his ambitious project of “consolidating” (kinus) the original bodies of Jewish literary works. Bialik presented the kinus project in an essay entitled “The Hebrew Book”, in which he listed the treasures of Jewish literature throughout the ages, in Hebrew, Aramaic and other languages employed by the creators of Jewish culture. He asserts that most of the works produced by Judaism are not accessible to readers. This state of affairs, writes Bialik, demands a renewed project of literary consolidation, known in Jewish tradition as hatimah (compilation).

Bialik, stressing the indispensability of such processes of selection and exclusion, notes three such undertakings in the course of Jewish literary history. First came the compilation of the books of the Tanakh (Bible) – representing millennium of literary activity – as “Holy Scripture”; second the compilation of the Mishnah, “a faithful and multi-faceted reflection of Jewish lifestyles and cultural patterns in the centuries that followed the canonisation of the Bible”; and finally, the compilation of the Talmud, the repository of centuries of “Halakhah and Aggadah”. The task of compilation fell to the sages who “represented the people and were faithful to its spirit”. Selecting certain works, however, naturally entailed excluding others. Those works that were well-loved and significant to the members of those generations, the best of the nation's literary output, were collected, redacted and compiled, while the remainder were excluded. The task of compiling and consolidating the best and most worthwhile sources for generations to come, alongside the rejection and exclusion of those considered less worthwhile constitutes, in Bialik's opinion, “clearing the way for a new literary era”, like a tree that must be cleared of its old fruit before new fruit can grow. There are those who claim that the process of exclusion has resulted in the loss of many works. Bialik argues that exclusion is not censorship, since such decisions are made as a matter of course by life and circumstances. Cultural reality selects works worthy of preservation, while relegating those that are unworthy to the basement of oblivion. Sages who seek to compile these selections must do so in accordance with the process of “natural selection”, which has its own preferences. Sometimes, Bialik notes, excluded works – previously termed “apocrypha” - are reinstated, returning from the sidelines to the center of cultural interest. Certain beraitot (extra-mishnaic texts) for example, were restored by the sages of the Talmud – a process that could also have occurred with regard to the extra-biblical or “external” literature of the Second Temple Period. In evaluating the literary works of the past, we must also consider those excluded in previous eras that might have contemporary value. Bialik also addressed the difficulties presented by the fact that Jewish culture was and is multi-lingual. He proposed a new translation of the best Jewish works written in other languages, as well as original Hebrew texts extant only in translation. The treasury of Jewish culture includes all works imbued with “the nation's holy spirit”.

Bialik did not envision an anthology, but rather a republication of the best of Hebrew literature, preferably as complete works. The model that stood before him was that of the Bible, which comprises some thirty works of various kinds – mythology, historiography, poetry, fiction, philosophy, proverbs and books of wisdom – some as old as a thousand years at the time of their redaction. Most of these works appear in their entirety, although the Bible also includes an anthology of prophetic works, entitled Terei Asar (the twelve Minor Prophets). Bialik's program was based on literary units, primarily by genre. He envisioned thirteen such units: 1) Tanakh (Bible) – including the Apocrypha and Pseudepigrapha, with commentary, variant readings and introductions; 2) a selection from the Alexandrian literature, translated into Hebrew; 3) a new translation of the complete works of Flavius Josephus, with an introduction; 4) a popular edition of the Mishnah, vocalised (with “dots”) and elucidated; 5) the Aggadah found in the Talmud and Midrashim, id.; 6) philosophical works relevant to contemporary readers; 7) a selection of poetry and piyutim, with detailed introductions and a history of Hebrew poetry; 8) an anthology of the mussar literature; 9) the “visionary and philosophical” part of the Kabbalah; 10) an anthology of the best of Jewish homiletics; 11) Hassidic works – a selection of writings, sermons and tales; 12) oral and written popular literature; 13) a selection of modern literature, entire volumes of the works of the best authors.

Bialik set to work, and the publishing houses he founded - Moriya and Devir – put out a number of series, including: Bible stories for children, vocalised and elucidated Mishnah, Sefer Ha'aggadah (The Book of Legends) – organised by subject, with Hebrew translations of legends originally in written in Aramaic, volumes of Hebrew poetry from Spain – particularly the works of Solomon ibn Gabirol, and volumes of the great works of modern Hebrew writers. Bialik saw only the literary side of the kinus project, ignoring all other aspects of Jewish culture, such as music, architecture, painting and sculpture. Although he did address linguistic divergence, and consequently, the “margins” of Hebrew literature, he failed to fully appreciate the extent of these margins. For example, he ignored works rejected by the Jewish rabbinical canon, such as the works of heretics, Karaites, Sabbateans, etc. He also failed to address works by non-Jews on Jewish topics. He was certainly unable to relate to pre-biblical mythology in Hebrew and other Semitic languages. Our Hebrew and Jewish culture is far more extensive in time and place than Bialik could imagine. It is more extensive in time than any other western culture, stretching without interruption from ancient times to the present day. For many generations the Jewish religion has stood at the centre of our culture, and its “library” is undoubtedly the primary component of Jewish culture. The importance of religion is thus central, but by no means exclusive. Jewish religion is certainly a part of the totality of Jewish culture – constantly changing and evolving, giving rise to many different streams over the course of thousands of years. One who is not involved in the debates that have divided and continue to divide the various streams within Jewish religion, can appreciate and respect all of the achievements of the Jewish spirit over the ages, in all its different facets and tendencies: primaeval paganism and pure monotheism, Sadducean Hellenism and Phariseeism, Hassidism and its “mitnagdic” opponents, philosophical rationalism and kabbalistic mysticism. Furthermore, a secular reading of Jewish sources, inasmuch as it is free of prejudice, affords greater depth of understanding than religious readings, limited by tenets of faith and presuppositions regarding the sanctity of the texts. Jewish tradition itself offers many opportunities for deeper understanding of its sacred texts, but only within the strict framework of religious belief.

Jewish culture is vast, bound only by the ethnic and national limits of Jewish existence – defined, in turn, by its manifestations of Jewish culture - resulting in a somewhat circular argument. Jewish existence and Jewish culture are, in fact, two aspects of a single essence. Defining Jewish existence is an act of culture, and the continuity of Jewish existence is determined in the field of cultural creativity. Jewish culture thus draws upon many different languages, spoken and written by Jews at various times, in the many different lands in which they resided. The premise that Jewish religion is the essence of Judaism would necessarily limit Jewish culture to its religious elements, which are but a part of our Jewish culture. The Jewish “library” is thus far greater than the “library” of the Jewish religion. Beyond the immense corpus of religious texts, we also find pre-biblical works, Jewish works rejected over the ages by the rabbinic establishment, ancient secular works – of which few have survived - as well as numerous modern works ignored for the most part, by Orthodox Judaism. We are the only people to have preserved the Hebrew language for thousands of years, rendering the spiritual legacy of the ancient Hebrew peoples, including the pagan myths of Mesopotamia, and particularly the Hebrew epics of Ugarit, an intrinsic part of our culture. The works of Jewish sects rejected by the rabbinic establishment and acting outside the framework of their halakhic authority, such as the Dead Sea Scrolls, early Christian writings, Jewish-Hellenistic works in Hebrew and Greek, the works of the Karaites and the Sabbateans, the works of excommunicated philosophers, the rich and extensive body of secular literature created in the Middle Ages and Renaissance, in Spain and Italy – drinking songs, love songs and even “lewd songs” - are all integral parts of our culture. Even the culture of Jewish heresy, extant only in the works of its religious opponents, is a respectable part of our culture. The vast body of secular Jewish culture, created over the past two and a half centuries, in all areas of life and art, in Hebrew and other languages, by Jews and on Jewish subjects, in Israel and the diaspora - culture with which the haredim (ultra-Orthodox) and most Orthodox Jews are unfamiliar - also occupies a very respectable place in our Jewish culture, and certainly belongs in the Jewish “library”.

Any attempt to present such a vast and long-standing culture, in all its facets and manifestations, must employ both synchronic and diachronic methods, with regard to the culture itself and its cultural surroundings. It must delineate the centres of gravity of Jewish culture, as well as its outermost boundaries, maintaining a correct sense of proportion. The relationship between core and periphery – beyond the conventional boundaries of Jewish culture - is the statement, the supreme idea that unites Jewish culture in its entirety.

The historical continuity of Jewish culture is apparent in the central themes that recur, time and again, throughout its history – themes such as the figures of Moses, David and Elijah, the idea of messianic redemption, the status of women, etc. These and other themes appear and reappear in various forms, reflecting the distinctive approaches and conceptions of each period and each individual author or artist, within the wider context of the culture of the Jews.

The division of Jewish history into periods should, in my opinion, follow the principles established by the historian Simon Dubnow, based on the migration of the centers of Jewish authority and the accompanying shifts in linguistic dominance. The first period, for example, stretches from its beginnings, in the second millennium BCE, to the year 200 CE, during which time the center of Hebrew and Jewish culture resided in the Land of Israel, and the dominant language was Hebrew – although a significant body of literature composed toward the end of this long period was in Greek and Aramaic, in the diaspora. The beginning of this period saw the creation of the ancient Hebrew myths, followed by the biblical and extra-biblical literature, the Mishnah, the historiographical works of Flavius Josephus and the ground-breaking philosophical works of Yedidyah (Philo) of Alexandria. It is in this period that the books of the Bible were translated into Aramaic and Greek, beginning their dissemination to every people and tongue. It is worth noting that the Bible was compiled only a few years before the compilation of the Mishnah, in the second century CE.

The second period, using Dubnow's method, is the period of Babylonian ascendancy, extending from 200 to 1000 CE. The primary languages of Jewish thought and literature during this time were Aramaic in Babylonia and the eastern Jewish diaspora, and Greek in the lands of the west: Egypt, Asia Minor, Greece and Rome. By the end of this period, Arabic had become the dominant language of Jewish culture. This period marked the beginning of the immense project of halakhic interpretation, rooted in the Mishnah of the previous period, and continuing to this day. It also saw the development of the piyut (liturgical poem) and aggadic midrash. Hellenistic-Byzantine Jewish culture reached the height of its splendour during this period, constructing synagogues in the Greek style, adorned with works of plastic art, such as frescoes, mosaics, etc.

The third period of Jewish culture - from 700 to the end of the fifteenth century - includes all of the classic Jewish works of the Muslim Empire. This period saw the development of Jewish philosophy - theology for the most part - influenced by Muslim and Christian thought; kabbalistic mysticism, further development of the piyut – comprising new and original poetic and linguistic forms. The end of this period witnessed a decline in the authority of the rabbis, and the rise of a culture of heresy, as reflected for example, in the lost work of Hiwi al-Balkhi - who posed two hundred questions regarding contradictions he had found in the bible – karaitic literature, religious and secular poetry and philosophy, philological and exegetical works, works of kabbalistic mysticism – all written in Hebrew, Aramaic or Arabic. The same period saw the rise of the Jewish centers in Italy, and the founding of the Ashkenazi center in the Rhinelands, which also made enormous contributions to the religious and secular culture of the Jewish People.

During the fourth period, which lasted until the mid-eighteenth century, the center of Jewish religious and cultural authority passed to Eastern Europe. This period produced works of philosophy and kabbalistic mysticism, homiletics, exegesis, legends and popular literature, in Hebrew and Yiddish, Ladino, Arabic, as well as other languages spoken by Jews in the various lands of the diaspora.

The fifth period extended from the mid-eighteenth century to 1880 - the year that marks the dawn of contemporary culture. This period, which laid the foundations for all streams of contemporary Judaism, produced Hassidic and Haskalah literature. It was in this period that Jewish cultural activity transcended the boundaries of normative Judaism, extending to the literature of the peoples among whom Jews lived. Hebrew literary works were joined by great works in Yiddish, German and Russian. From this point on, the bulk of Jewish creative endeavors lied in the realm of Jewish secularism.

The final three periods will represent Judaism in the twentieth century, in all its many forms and languages. The sixth period is that of the turn of the century, from 1880 to 1920, the period of national rebirth and the period of the Jewish socialist movement, and the meteoric rise of Yiddish culture. The seventh period – between the world wars - saw the development of a vast body of Jewish culture in European languages, the creation of Jewish culture in Palestine, and the appearance of Jewish culture the New World, primarily in English, but also in Hebrew and in Yiddish. The eighth period, from 1940 to the present is the period of the Holocaust and contemporary culture, created in in the diaspora and in Israel where, for the first time, Hebrew is the mother tongue of writers and readers alike.

The boundaries of Jewish culture today extend far and wide. Hebrew literature is translated into dozens of languages, and its authors are known throughout the world. The best of world literature is translated into Hebrew, becoming part of general Israeli culture. Jewish literature is written all over the world, in many different languages. Jewish musicians, including many Israelis, play a central role in contemporary musical culture. Artistic media once foreign to Jewish culture are now an integral part of Jewish creative activity. Hebrew theater, for example, with no previous dramatic tradition, is now an important part of Jewish culture. So, too, dance and the plastic arts - such as painting, sculpture and architecture – that were distant from Jewish tradition over the ages, have come to play a central role in contemporary Jewish culture, and Jewish artists have made important contributions to world culture. Despite its wide-ranging international character, contemporary Jewish culture, in Israel and the diaspora, continues to maintain a strong connection to its ancient Hebrew and Jewish roots.

קץ הקפיטליזם איננו קץ ההיסטוריה

"קץ ההיסטוריה" או קץ הקפיטליזם? – ידידיה יצחקי

תוכן המאמר:

1. מבוא – המהפכה של ימינו. 2. האידיאולוגיות המובילות במאה העשרים ובסופה. 3. הכשל הניאו-קפיטליסטי. 4. הכשל הניאו-מרקסיסטי. 5. כשל 'הדרך השלישית'. 6.מה עכשיו? – גלובליזציה 7. מה לעשות? – מלחמה ברעב, בבערות ובעוני. 8. רשימת ספרים.

מבוא – המהפכה של ימינו

אנו נתונים בעיצומה של מהפכה, מהגדולות ביותר שידעה ההיסטוריה. היא אינה נופלת בעוצמתה מהמהפכה התעשייתית, עולה בהקפה על נדידת העמים, ויש עימה בשורה חברתית, חשובה לא פחות מאלו של הדתות הגדולות, עם הופעתן בזמן העתיק ובראשית ימי הביניים, או מאלו של ההומניזם, הליברליזם והסוציאליזם בזמן החדש. יעידו על כך השינויים שהעולם עובר בשנים אלה לנגד עינינו, לטוב ולרע. הם כה גדולים, מקיפים ועמוקים, עד כי צריך אדם להיות שמרן מושבע על מנת שיוכל להתעלם מהם, או אפילו להניח שהם בגדר של תופעה שעתידה לחלוף והעולם ישוב להיות מה שהיה, או שאין לכך משמעות מיוחדת. שינויים אלה, בהיקף חסר תקדים, ניכרים בכל תחומי קיומו של האדם, בכל רחבי תבל. אלה הם שינויים גיאוגראפיים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים, מקיפים את כל תחומי הידע, המדע, המחשבה והאמנויות, תופשים את כל ארצות תבל ועמיה, ומתרחשים בתדירות גדלה והולכת.

במשמעות הכוללת של הדברים, ניתן לכנות מהפכה זו בשם זמני, מהפכה פוסט-קפיטליסטית, שכן עיקר עניינה בשלב זה הוא בקריסה מקיפה וכוללת של הקפיטליזם הקלסי על כל המערכות שלו, ובהופעתן ההדרגתית של מערכות חדשות: כלכליות, מדיניות, חברתיות ותרבותיות. גילוייה המובהקים הם טכנולוגיים, שמתבטאים בהשתלטות הטכנולוגיה על חיי יום יום, בתקשורת המונים כובשת עולם, בהתפתחות המדהימה של המדעים. דוגמה פשוטה, אחת מרבות, לעוצמתו של המרכיב הטכנולוגי במהפכה זו היא החדירה הרחבה והעמוקה של המכונית, המטוס והמחשב לכל תחומי הקיום שלנו, חדירה שחלה במחצית השנייה של המאה העשרים (אף על פי שכלים אלה וכיוצא בהם הומצאו בזמנים שונים הרבה קודם לכן), ושינתה שינוי לא הפיך את כל מערכות חיינו, בקנה מידה כלל עולמי. בעיקרם של הדברים הביאה המהפכה הטכנולוגית לשינוי מהותי, מהפכני במערכות הייצור, בחקלאות, בתעשייה ובכל ענפי השרותים, ובמיוחד בתקשורת. לפיכך יש למהפכה מרכיב חברתי וכלכלי גדול ועצום – כל המערכות הכלכליות של 'העולם הישן', כוחות הייצור ויחסי הייצור, מערכות השיווק והצריכה מתמוטטות, מתהפכות ולובשות צורות חדשות, בין אם מדובר בכלכלה קפיטליסטית בהתפתחויותיה השונות, ובין אם בנוסחים שונים של 'כלכלה סוציאליסטית'. מבחינה היסטורית ופוליטית הביאה מהפכה פוסט-קפיטליסטית זו לקיצן את האימפריות הגדולות ואת הקולוניאליזם, יצרה אומות חדשות הנאבקות על זהותן ועל עצמאותן מצד אחד, ואיחודים כלכליים, פוליטיים וחברתיים, המכונים "גלובליזציה", מהצד האחר. היא ניכרת בשינויים עצומים בסדרי החברה, ערכיה ונימוסיה, במוֹבּיליוּת גדולה של אוכלוסים בחיפוש מקורות פרנסה, בעלייתן של תנועות מיעוטים התובעים את זכויותיהם ונאבקים עליהן, בשינויים מרחיקי לכת במוסכמות חברתיות, ובעלייתה של תרבות חדשה, עדיין נתונה במחלוקת, לא ברורה ולא מוגדרת, אבל כבר חיה ונושמת, ומכונה בשם זמני, 'פוסט מודרניזם'.

זוהי גם מהפכה אידיאולוגית. שלא כמו המהפכות הגדולות של המאות השמונה עשרה והתשע עשרה, שקמו בד בבד עם אידיאולוגיות מהפכניות, מהפכה זו מתחוללת, בשלב זה, תוך הריסת אידיאולוגיות קיימות, ללא אידיאולוגיה כוללת משל עצמה שמנחה אותה. האידיאולוגיות הישנות, שהיו תקפות בימי הליברליזם הדמוקרטי והסוציאליזם, שוב אינן עומדות במבחנים שמציבה לפניהן המציאות החדשה. כפי שכבר אירע בעבר, בתקופות של שינויים מרחיקי לכת, החלל הריק מתמלא באידאות פרגמאטיות ואקלקטיות מצד אחד, ומהצד האחר מסתמנת רגרסיה, חזרה לאידיאולוגיות העבר, הרחוק והקרוב, שכן שינויים עמוקים כל כך עשויים לעורר חרדה כבדה, תחושה של אי יציבות וספק, עם געגועים לדבר איתן וּודאי להאחז בו. במצב זה העבר נראה יציב ואיתן יותר מכל, הוא כבר 'הוכיח את עצמו', כביכול. לכן רבים מבקשים אחיזה בתורות 'יציבות' או אפילו 'נצחיות', שאמיתותן מעוגנת בעבר. כך למשל בולטות מגמות של 'חזרה אל הדת' ו'חזרה אל הבסיס' – בחשיבה אידיאולוגית, בדרכי חינוך, וגם בפרקטיקה חברתית של יום יום: חזרה או געגועים למשפחה סמכותית, לבית ספר סמכותי ואף לשלטון סמכותי. אנו עדים לתופעה גואה של 'חזרה בתשובה', להתעניינות גוברת בדתות אקסוטיות ובמיסטיקה שלהן, ואף לעליה גדולה בכוחו של הפונדמנטליזם הדתי, אולי כריאקציה לזרמים טוטאליטאריים חילוניים מראשית המאה העשרים, פשיזם וקומוניזם וספיחיהם.

לצד אלה פורחות אידיאולוגיות פילוסופיות מן העבר בכיסוי חדשני. הפילוסופיה של קאנט זוכה להתחדשות בנוסח 'ניאו-קאנטיאני', משנתו של הגל חוזרת אלינו בצורות 'ניאו-הגליאניות' שונות, וכן גם אידיאולוגיות 'ניאו-מרקסיסטיות', המהוות תופעה מעניינת כשלעצמה, שכן יש בהן ניסיון להסביר את הכשל המרקסיסטי בהנמקות פרגמאטיות. גם 'תנועות אנאליטיות', על יסודות פסיכולוגיים, חוזרות ומופיעות בשנים האחרונות, כשהן נושאות בשורות פילוסופיות, כאלה ואחרות. אבל נראה שהבולטת ורבת ההשפעה היא האידיאולוגיה המכונה 'ניאו-ליברליוּת', אך ראוי לכנותה 'ניאו-קפיטליזם', שכן היא מבקשת להחזיר לחברה ולכלכלה המודרנית דרכי חשיבה של הקפיטליזם הקלסי, בן המאה השמונה עשרה והתשע עשרה, תורות שמרניות של 'שוק חופשי', כשהן נסמכות על מה שנראה ככשלון התפיסה המרקסיסטית. אלה הם תהליכים מובהקים של רגרסיה, במנוגד לכיוונים המהפכניים המאפיינים את תרבות אירופה ואמריקה בחמש מאות השנים האחרונות. אמנם, כל המהפכות החברתיות הגדולות לאורכה של ההיסטוריה היו מלוות בתהליכים של ריאקציה ונסיונות של רֶסטורציה, ניסיונות לעצור את הגל החדש, להאחז בכל הכוח בַּיָּשָׁן.

כמו בכל המהפכות הגדולות, הרגרסיה הפוליטית, החברתית והתרבותית מעמיקה את הקיטובים החברתיים והתרבותיים הקיימים. כך מעמיק והולך הפער בין הארצות העשירות והשׂבֵעות לבין הארצות העניות והרעבות, שמכבסת המילים מכנה אותן 'ארצות מתפתחות'. הגירה של כוח עבודה זול מארצות 'נחשלות' לארצות 'מתועשות' מעמיק מאוד את הפער החברתי שבין עבודה להון, כלומר בין עשירים לעניים. מעמיקים והולכים ניגודים לאומיים, על רקע כלכלי, טריטוריאלי או דתי, ולעתים אף על בסיס גזעי, וכיוצא בהם. מדובר אם כן במאבק מעצים והולך בין עמים ומדינות, ובין חלקי אוכלוסיה שונים על ערכים כלכליים וחברתיים, ובמידה רבה גם על ערכי תרבות ודת. עלייתן של תנועות ואידיאולוגיות פרגמאטיות, אידיאות ואידיאולוגיות מן העבר מאפיינים אפוא מצב דברים זה, שמצביע על מבוכה עמוקה בכל המערכות האידיאולוגיות, התרבותיות והחברתיות בימינו, אבל מתוך מבוכה זו, יש להניח, תעלנה האידיאולוגיות והתורות של העתיד.

האידיאולוגיות המובילות במאה העשרים ובסופה

התפיסות האידיאולוגיות העיקריות שעיצבו את דרכי תפיסת האדם המערבי את עצמו במאה העשרים הן ליברליזם, סוציאליזם, אקסיסטנציאליזם ופסיכואנליזה. אידיאולוגיות אלה תפסו את מקומה של הדת, שעיצבה את תפיסת האדם את עצמו בימי הביניים, ואת מקומם של ההומניזם הקלסי וה'נאורות', שאיפיינו את ההשקפות הדומיננטיות באירופה מימי הרנסנס ועד למחצית המאה התשע עשרה. אפשר לראות באידיאולוגיות של המאה העשרים תפיסות 'פוסט-הומניסטיות', שכן יש בהן ניסיון להסבר כולל לשיברונו של החזון ההומניסטי בתקופה הקפיטליסטית. ההומניזם הישן והטוב, המלווה את עליית הבורגנות האירופית, שהעמיד את האדם במקום אלוהים, וראה באופטימיות רבה באדם ובתבונתו גורם שעשוי להוליך את האנושות לעולם שכולו טוב, מוטל מעתה בספק, שכן האדם בעידן הקפיטליסטי נתפס כגורם אנוכי, חסר חמלה ונעדר סולידאריות אנושית. האידיאולוגיות של העידן הקפיטליסטי, אף על פי שהן יונקות מההומניזם האירופי ועולות מתוכו, ואף ממשיכות את תפיסותיה של תנועת הנאורות האירופית, אינן מציעות בעיקרן אלא הנחות המגבילות ומצֵרוֹת את חירות האדם, ולאו דווקא כפי שזו נתפסה באופטימיות רבה בחזון ההומניזם הקלסי.

מקורו של הליברליזם הוא בפילוסופיה המדינית והכלכלית של המאה השמונה עשרה. הוא מבוסס על עקרון החירות האזרחית של האדם, והגנה עליו מפני שרירות הממשל המדיני. על גבו קמו התנועות הלאומיות של אירופה, שתבעו חירות ועצמאות במסגרות לאומיות, אבל בעיקרו היה הרעיון הליברלי מכוון לחופש תעסוקה ולכלכלה חופשית, בשירות ענייניה של הבורגנות הקפיטליסטית, על פי הסיסמה 'חייה ותן לחיות'. מכאן עקרון האינדיווידואליות הליברלית המניח כל פרט לנפשו, ולפיכך מתנגד הליברליזם למעורבות ממלכתית בגורל הפרט, עד כדי דחייה גמורה של רעיון מדינת הרווחה, התומכת בפרטים חלשים בעיתות מצוקה. המבנה החברתי של הקפיטליזם הוליך להעמקה מרחיקת לכת של אי שוויון כלכלי וחברתי. אל מול צבירה של עושר גדל והולך בידי בעלי הממון, עמדו המעמדות העובדים בחוסר כל, בעוני מנוול ומשווע.

המרקסיזם ויֶתֶר התורות הסוציאליסטיות הופיעו על רקע האכזבה מאי הצדק החברתי של הקפיטליזם על אף המגמות הליברליות שלו. הן יצאו לדרכן כהומניזם חדש המבשר חירות חדשה לאדם, חירות ממחסור ומשעבוד ושוויון כלכלי וחברתי. המרקסיזם הציע תיאוריה היסטוריוסופית מרתקת, השכיל לתאר את המערכות הכלכליות והחברתיות המאפיינות את הקפיטליזם, ואף חזה נכונה אי אלה גורמים לנפילתו. אבל הפרוגנוזות של הסוציאליזם אודות חברה ללא מעמדות וללא ניצול, ובמיוחד הפרוגנוזה המהפכנית של המרקסיזם, נתגלו כאוטופיה לא-היסטורית, שאינה עוקבת אפילו את ההגיון ההיסטורי של המרקסיזם עצמו, כפי שנראה בהמשך. המרקסיזם החדש, הפוסט-קפיטליסטי, תורגם למונחים חברתיים כלליים, והוגבל למאבק יוניוניסטי על שיפור תנאי העבודה, והגדלת חלקו של המעמד העובד בהכנסה של המדינה. הרעיון אודות חברה שוויונית, וכן גם הגורם המהפכני, שהיה תמצית הפרקסיס המרקסיסטי, נדחקו לקרן זוית של ההיסטוריה.

הפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית, על סעיפיה ושלוחותיה הרבים, הציעה גם היא הומניזם חדש המבוסס על 'שינוי ערכים', לאמור, על 'מוסר חדש' שהאדם במרכזו. הפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית טיפחה את האינדיווידואליזם, ותיארה כמצב קיומי את הבדידות והניכור שלתוכם 'הושלך' האדם המודרני בחברה הקפיטליסטית, בעקבות הרס המסגרות החברתיות המסורתיות הטרום קפיטליסטיות, הקהילה והמשפחה. המערכות החברתיות של הקפיטליזם, המבוססות על הצטיינות תחרותית, אנוכית וחסרת מעצורים, קיבלו 'ליגיטימציה' פילוסופית מבית מדרשו של ניטשה, בתורת 'הרצון לעוצמה', מבשרת האקסיסטנציאליזם. במחצית הראשונה של המאה העשרים נמשכה פילוסופיה זו אל קצותיה האבסורדיים באידיאולוגיות הגזעניות של הפשיזם, שמבליטות יסוד גזעי ואי שוויון מהותי כיסוד ראשוני בקיומו של האדם. מהצד האחר, הפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית, בהתפתחותה המאוחרת, הבליטה את אחריותו של האדם לגורלו ולגורל זולתו, ושימשה במידה רבה בסיס תיאורטי למאבק עממי נגד הפשיזם, במיוחד במערב אירופה. גם תורות אלה הגיעו לסוף דרכן, וכיום הן מעסיקות רק את ההיסטוריונים של התרבות ואת חוקריה של הספרות המודרנית, שנתנה ביטוי מרשים מאוד לתפיסות האקסיסטנציאליסטיות של האדם המודרני כיצור בודד, זר ומנוכר לעצמו ולסביבתו.

גם התפיסה הפסיכואנליטית, מיסודו של זיגמונט פרויד, במרבית גילוייה וצורותיה, ובאסכולות הרבות שהעמידה, העמיקה את תפיסת האדם בבדידותו ובקונפליקט האישי שלו עם סביבתו, מכוחו של גורל אישי ומהנסיבות בהן עוצבה אישיותו, במיוחד בימי ילדותו. לאמור, סיטואציה אינדיווידואלית, אופיינית לתקופת הקפיטליזם, הורחבה והוחלה על מהותו הפנימית ביותר של האדם, בכל זמן ובכל מקום. תפיסה זו עוצבה בגוונים שונים ומנקודות ראות שונות, לפי האסכולות שהתפתחו במסגרת ההשקפה הפסיכואנליטית. גם השקפה זו, בבחינתה הפילוסופית, אינה מקובלת יותר כפי שהיתה לפני עשרות מעטות של שנים. הפסיכואנליזה לסוגיה ולאסכולות השונות שלה מתקרבת והולכת למדעי החיים, והיא משמשת מכשיר יעיל במידה זו או אחרת בטיפולים רפואיים במחלות נפש ובהפרעות נפשיות, אבל, בדרך כלל, אין רואים בה יותר השקפת עולם פילוסופית כוללת.

כל אחת מהתורות האידיאולוגיות הללו טענה להבנה טוטאלית של מהות קיומו של האדם, וגם לבלעדיות בהבנה זו, תוך שהן פוסלות מכל וכל תפיסות אחרות. למעשה, בכל אחת מהן יש יותר מגרעין של אמת, יחסית וחלקית כמובן. אמיתות יחסיות וחלקיות אלה עשויות לשמש בסיס לתפיסות פרגמאטיות של המציאות העכשווית. הפרגמטיזם, כפי שראינו, הוא פתרון מתאים לתקופות מעבר. בזמנים בהם הֵיכָלות גדולים של מחשבה קורסים עם השתנותה של המציאות החברתית, וכל עוד כיוון התפתחותה ההיסטורי לא הוברר די צורכו, יש נטיה לבחון את הדברים מנקודת ראות מזדמנת, חלקית, משתנה, ללא יומרה לטוטאליות של אמת נצחית חובקת כל, שאיפיינה את מרביתן של אידיאולוגיות העבר. התפיסה הליברלית אכן משמשת יסוד לתפיסה הפרגמאטית הניאו-קפיטליסטית, הרווחת בעשורים האחרונים, במיוחד באירופה ובאמריקה. הניאו-מרקסיזם עדיין משמש יסוד לתפיסות סוציאליסטיות חדשות, סתגלניות, שמתחילות להשמע באירופה ובמיוחד בארצות אסיה ואפריקה. לדעתי מונח כֶּשֶל מהותי ביסודן של שתי התפיסות, כשל שמטיל צל כבד גם על הנסיונות למצוא דרך שלישית בין הניאו-מרקסיזם לבין הניאו-קפיטליזם. הבנתם של הכשל הניאו-מרקסיסטי מצד אחד, ושל הכשל הניאו-קפיטליסטי מהצד האחר עשויים, לדעתי, להסביר את מהותה של המהפכה העכשווית.

הכשל הניאו-קפיטליסטי

הליברליזם הקפיטליסטי הקלסי נשען בעיקרו על משנתו הכלכלית של אדם סמית, כפי שבאה לביטוי בספרו עושר העמים (1776). בזמנה היתה זו תורה חדשנית וחלוצית שהסבירה את מהלכי הקפיטליזם העולה ואת דרכי פעולתו, והעניקה לו בסיס תיאורטי פילוסופי רב עוצמה. סמית ראה בכלכלה מדע חברתי הפועל על פי חוקיות מדעית. הוא הבין היטב את מערך הכוחות הכלכליים בחברה הקפיטליסטית, וניתח אותם בעומק רב. הוא הצביע על 'חלוקת העבודה' כעל ציר מרכזי במערכות הייצור, הבחין בין 'גורמי הייצור' השונים – רווח, רנטה קרקעית ושכר עבודה – והסביר אותם, ופיתח את 'תורת הערך', לפיה ערכו של מוצר ('מחיר טבעי', להבדיל ממחירו בשוק) נקבע לפי כמות העבודה החברתית הממוצעת המושקעת בייצורו מחדש.

סמית יצא נגד התפיסות שהיו רווחות בכלכלה האירופית מאז המאה החמש עשרה, תפיסות שכינה 'מֶרקַנטֶליזם', מסחריוּת. לפי תפיסות אלה היסוד לעושר העמים הוא באוצר המתכות היקרות שברשותם, ובמאזן מסחרי חיובי עם עמים אחרים. לאמור, היצוא הלאומי חייב להיות גדול יותר מהיבוא, ובכוח עודף היצוא על היבוא ניתן להגדיל את אוצר המדינה בזהב ובמתכות יקרות אחרות. התפיסה המרקנטליסטית תבעה מעורבות עמוקה של המדינה בדרכי המסחר הבין לאומי, על ידי הענקת הגנה לתוצר הלאומי ועידוד היצוא בעזרת סובסידיות לתוצר הלאומי ומכסי מגן על מוצרים מיובאים. סמית העלה את הרעיון שעושר העמים אינו בנוי מ'מלאי' של מתכות יקרות, הוא מבוסס על זרימה מתחדשת תמיד של מוצרים בעלי ערך חליפין, מוצרים הניתנים לצריכה או להחלפה במוצרים אחרים. התפתחותה של כלכלה לאומית היא גידול בייצור ובזרימת המוצרים, שהיא 'תהליך טבעי' שאינו מצריך מעורבות ממלכתית. הוא מציע אפוא משטר של 'ליברליזם כלכלי', שמגביל את סמכויות השלטון המדיני ומבטיח את 'הזכות הטבעית' של הפרט בתחום הכלכלי והחברתי. לדעתו הגורם המניע את הכלכלה הוא 'תועלת הפרט', או 'אנוכיות', לאמור, יהא כל פרט נוהג בשוק על פי האינטרס הישיר של עצמו, ובכך יווצר בהכרח מנגנון אוטומאטי של מחירים המווסת את הכלכלה ומבטיח התפתחות אופטימלית ובלתי מופרעת של המשק, ושימוש יעיל במקורותיו. 'כוחות השוק', טוען סמית, מאזנים את עצמם בכוח היחס שבין ההיצע והביקוש. עודף יחסי של סחורות בשוק יגרום לירידת מחירים, ואז יגדל הביקוש, אבל תפחת כדאיות הייצור של סחורות אלה, מה שיגרום להפחתת הייצור, ובכך שוב לעליית מחירים, עד לאיזון נכון בין ההיצע לביקוש. אותו תרחיש מראה סמית לגבי מצב של מחסור בסחורות כלשהן בשווקים: עקב המחסור מחירן של הסחורות יעלה, וכדאיות הייצור שלהן תגדל, אבל בעקב עליית המחירים הביקוש ייפחת, ואז ירדו המחירים, עד לאיזון הנכון.

אותו 'מנגנון של מחירים' פועל גם ביחס ל'גורמי הייצור', רווח ורנטה, ששיעורן בשוק יקבע לפי ההצע והביקוש להון ולקרקע. הוא הדבר גם באשר לכוח עבודה. 'המחיר הטבעי' של כוח העבודה נקבע לפי ההוצאות המינימליות הדרושות לחידושו של כוח זה, שהן הוצאות הקיום של הפועל ומשפחתו, ברמה המקובלת בזמן ובמקום נתונים. אבל 'מחיר השוק', שכר עבודה בפועל, נקבע לפי יחס ההצע והביקוש של כוח העבודה. כוח עבודה מובטל ייגרום לירידה בשכר, לעליית הכדאיות שבהעסקת יותר עובדים. מחסור בכוח עבודה ייגרום לעליה בשכר העבודה, אבל אז העסקתם של עובדים שכירים תהיה כדאית פחות, מה שיגרום לפיטורי עובדים, ירידה בשכר וחוזר חלילה, עד לאיזון נכון. כוח העבודה נתפס אפוא בתורתו של סמית כסחורה הנסחרת בשוק.

תורתם של אדם סמית וממשיכיו, במיוחד זו של דוד ריקרדו, תלמידו וממשיך דרכו, היתה מרכזית ביותר בחשיבה הכלכלית במאות השמונה עשרה והתשע עשרה. היא הקימה אסכולה דומיננטית בכלכלה הקפיטליסטית, המכונה 'האסכולה הקלסית'. מבחינה פילוסופית היא קיבלה חיזוק רב בתורת ה'ברירה הטבעית' של דרווין ובתורת 'הרצון לעוצמה' של ניטשה, לפיהן העולם כולו הוא זירת מאבק חופשי על עצם הקיום, בה החזקים והטובים שורדים והחלשים נכחדים, שכן 'האסכולה הקלסית' תפסה את המערכת הכלכלית כזירת מאבק של אינטרסים 'אנוכיים', בהם שורדים החזקים והיעילים. בעיקרי הדברים, תורתו של סמית, עם כמה מודיפיקציות היא 'תורת השוק החופשי' מיסודם של פרדריק הָאֶיק ומילטון פרידמן ששולטת במידה רבה במחשבה הכלכלית בעשורים האחרונים של המאה העשרים, ובפרקסיס הכלכלי של מרבית ארצות המערב.

תורת 'האסכולה הקלסית' נתקלה בביקורת כבר בראשית דרכה. השאלה העיקרית שהוצגה נוגעת לאפשרות של הפרה כוללת של שיווי המשקל בשוק בעקב יצירת עודפי תוצרת שאין להם ביקוש. מצב זה יביא בהכרח לירידת מחירים כללית, ירידה בהקף הייצור ופיטורי עובדים. אבטלה המונית תגרום לירידה נוספת בביקוש וליצירת עודפים נוספים, ובסופם של הדברים לקריסה של השוק ולמשבר כלכלי כללי. חסידיה של האסכולה הקלסית טענו שעקב האיזון האוטומאטי בכוחות השוק, הווצרות כללית של עודפים היא מן הנמנע ('חוק השיווקים של סיי'). הכלכלנים ז'ראר דֶבּרֶה (פרס נובל 1983) וקנת אֶרוֹ (פרס נובל 1972) אכן הוכיחו מהבחינה המתימטית, שבתנאים אידיאליים, על פי קביעתם, השוק החופשי יכול להוביל את עצמו בתוצאות רצויות, אבל בכך הוכיחו שבמציאות שאיננה אידיאלית הדברים עשויים להיות שונים. יתר על כן, המציאות הכלכלית של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים הוכיחה זאת, היא הייתה רצופה במשברים עקב ייצור עודף. המשבר הגדול של שנת 1929, שהיה משבר עודפים מובהק, הביא את הכלכלה הקפיטליסטית הקלסית לקריסה גמורה, כפי שנראה בהמשך.

קרל מרקס, בספרו הקפיטל (1867), שעניינו בביקורת הכלכלה הקפיטליסטית הקלסית, טען שבכלכלת שוק קפיטליסטית משברי עודפים מחזוריים הם לא נמנעים. טענתו מבוססת על תורת 'הערך העודף' שפיתח בעקבות תורת הערך של סמית. לפי מרקס, הרווח הקפיטליסטי נובע מהפער בין השכר שמשולם לפועל עבור עבודתו, שהוא 'מחיר השוק' של העבודה, לבין הערך שמייצר הפועל בעבודתו, שכן העבודה היא יוצרת הערכים. פער זה, 'הערך העודף', מנוכס בידי בעל ההון בבחינת רווח, שבחלקו משמש לצרכיו של בעל ההון, בחלקו הוא מושקע בהרחבת הייצור, ובחלקו הוא מופנה לחיסכון ולצבירת הון. מכאן שסך כל כוח הקנייה שבידי הפועלים ויתר מקבלי המשכורות ובעלי הכנסות אחרות, קטן בהכרח מסך כל ערך המוצרים המוצעים בשוק. התוצאה היא הצטברות גדלה והולכת של עודפים, שבעקב ירידת מחירים וצמצום הייצור מוליכה למשבר ולפיטורי עובדים, שמקטינים עוד יותר את כוח הקנייה ומעמיקים את המשבר. חשוב לציין, שהורדת מחירים כפתרון לבעיית העודפים, בעקבות הצפת השוק בעודפי סחורות, מוגבלת בערכן של אותן סחורות. מכירתן במחיר שנופל מערך הייצור שלהן יביא בהכרח את בעל ההון לדלדול הונו ולתמוטה כלכלית. הוא הדבר בהורדת שכר העבודה כפתרון לבעית האבטלה. שכר שאינו מאפשר קיום מינימלי של העובד ברמה המקובלת בסביבה החברתית הנתונה, יגרום לשיבושים חמורים בשוק העבודה, ולהקטנה של כוח הקנייה הכללי במשק, ולפיכך להפרה מתמשכת של האיזון העדין בין הצע לביקוש, שהוא תנאי הכרחי לפעילותו של השוק החופשי.

גורם אחר המשבש את שיווי המשקל של השוק החופשי קשור בהתהוותם הלא נמנעת של קרטלים – התאגדויות של יצרנים וחברות מסחר לשמירת גובה המחירים – ושל גופים מונופוליים, שמשתלטים על פלח שוק, מונעים תחרות חופשית, וקובעים את מחיריהם בשרירות לבם. תהליך זה החל בסוף המאה התשע עשרה, והוא גובר והולך ומקיף ענפים שלמים בשוק, שמעתה כבר איננו חופשי, כמובן. תופעה זו של התאגדות קרטלים ומונופולים בכלכלה קשורה בהתהוותו של 'הון פיננסי', הון בנקאי שמהווה סחורה כשלעצמו, ולא אמצעי חליפין וגורם בפיתוח יצרני. הצבר ההון יוצר כוחות גדולים שמשפיעים על מערכת הייצור ועל השוק מעל ומעבר למערכת ההיצע והביקוש, שכן ההון הפינאנסי אינו מושקע בפיתוח יצרני, ואינו משמש לרכישת מוצרי צריכה, ולפיכך גורם להפרת האיזון הכלכלי שבין ההיצע של סחורות לביקוש צרכני, ומהווה גורם פעיל ביצירת עודפים. מעתה 'עושר העמים' אינו נובע מכוח הייצור ומיכולתה של המדינה לספק את צרכי אזרחיה, אלא ממערכת של מסחר בין לאומי במניות ובשערי מטבע, ועושרן של מדינות נמדד בין היתר באוצר המטבע הזר השמור בידן. אפשר לומר אפוא, שהתפיסה 'המרקנטליסטית', שסמית 'הוציא דרך הדלת', זוחלת ובאה 'בדלת האחורית'. שוק ההון, יש לציין, מילא תפקיד מרכזי מאוד ב'משבר הגדול' של שנות השלושים.

'המשבר הגדול' הגיע לקיצו בהתערבות ממלכתית עמוקה בכלכלה, בארצות הברית וארצות אירופה המובילות – אנגליה, צרפת, גרמניה ואיטליה, התערבות שנמשכה בצורות שונות ברציפות כחמישים שנה. בתקופה זו התגבשה במציאות החברתית, התרבותית והכלכלית המהפכה הכוללת שקראנו לה בשם זמני 'פוסט-קפיטליזם', וממנה ובה הופיעו המגמות הרגרסיביות, המאפיינות את תקופתנו. בתחום הכלכלי ביקשה הרגרסיה שקראנו לה 'ניאו-קפיטליזם', להוביל מהלך שיחזיר ליושנו את הקפיטליזם הקלסי, בן המאה השמונה עשרה והתשע עשרה, בהנהגת 'שוק חופשי' וצימצום המעורבות הממלכתית בכלכלה עד לביטולה הגמור, ובכלל זה גם ביטול גמור של מדיניות הרווחה הממלכתית בתחומי החינוך, הבריאות, הדיור הציבורי, ותמיכה ממשלתית בגורמים נחשלים מבחינה כלכלית וחברתית. הבולטים שבהוגי הדעות הניאו-קפיטליסטים היו פרדריק הַאייֶק ומילטון פרידמן, שניהם חתני פרס נובל לכלכלה. ספרו של האייק הדרך לשעבוד (1944) ראה אור באנגליה בשלהי מלחמת העולם השניה, וספרו של מילטון פרידמן קפיטליזם וחופש (1962) הופיע בארצות הברית בעיצומה של 'המלחמה הקרה', לאמור, שני הספרים הופיעו בתקופות בהן המעורבות הממלכתית בכלכלת אירופה וארצות הברית הייתה בשיאה. האייק ופרידמן אינם מציעים מערכת כלכלית שונה מזו שמתארת הכלכלה הקלסית של אדם סמית ויורשיו, אבל הם מטעימים את יסוד החירות שמונח בתשתיתה של כלכלת 'השוק החופשי', ואת היעילות שניתן להשיג בכוחה של התחרות החופשית. את הכלכלה המווּסֶתֶת בידי המדינה הם מציגים כ'כלכלה סוציאליסטית', שלב בדרך להשתלטות ממלכתית טוטאלית, כלכלית, חברתית ופוליטית.

האייק ופרידמן ותומכיהם אינם מייחסים חשיבות לכשלים של הקפיטליזם, שלדעת רבים התבטאו במלוא עוצמתם במשבר הגדול של 1929. האייק אינו מתייחס כלל למשבר הגדול בסיפרו הדרך לשיעבוד, ואילו פרידמן מתאר את המשבר ככשל פינאנסי שהתפתח לאסון כלכלי כבד, אבל ניתן היה למנוע אותו אלמלי מדיניותה המוניטארית השגויה של רשות הרזרבות הפדרלית של ארצות הברית. לאמור, המגבלות שהטילה הרשות על הסחר החופשי במטבע ובאשראי הם שגרמו לדעת פרידמן להתמוטטות הפיננסית שגרמה למשבר הגדול. פרידמן אכן סבור שתפקידה של הממשלה בכלכלה הוא ב'יצירת מסגרת מוניטארית לכלכלה חופשית'. גם האייק גם פרידמן מתייחסים למונופולים ולקרטלים. לדעת האייק תופעה זו מתאפשרת רק בתיאום עם השלטונות, לאמור, ב'שוק חופשי' לא יופיעו קרטלים ומונופולים, לדעת פרידמן זו תופעה שולית שחשיבותה מוגבלת.

הגיון פשוט, כמו גם הניסיון ההיסטורי, מורים שהתאגדות זמנית או ממושכת של גופים כלכליים לשם הגדלת רווחיהם בתנאים של תחרות חופשית, לשם עקיפתה של התחרות היא תופעה לא נמנעת, החל בדוכנים קטנים בשוק ועד למפעלי ענק שעסקיהם חובקים עולם. בימינו, כשתאגידים בינלאומיים אדירים משתלטים והולכים על שווקי העולם כולו, הטענה בדבר שוליותם של מונופולים וקרטלים נשמעת מגוחכת. אשר למשבר הגדול, יש שפע של הסברים לסיבות שגרמו לו. הכול מסכימים שהמשבר פרץ בגלל מחסור בתזרים מזומנים ובאשראי, שהוביל לאבדן האמון במוסדות פיננסיים ומשיכת יתר של פקדונות. אבל מחסור זה נגרם בגלל ביקוש מוגבר למזומנים ולאשראי, וזאת עקב ירידה כוללת במכירות ובפעילות העסקית, שסיבתה נעוצה בייצור יתר בשנות השפע שקדמו למשבר. לאמור, המשבר הגדול היה משבר של עודפים, אימננטי לשיטה הקפיטליסטית של 'שוק חופשי', כפי שטען הכלכלן הבריטי ג'ון מיינארד קיינס.

טענתו של הניאו-קפיטליזם למשטר של חירות נשמע אירוני, אחרי ששיטת מילטון פרידמן, בהנחייתו האישית, יושמה בשנות השיבעים והשמונים דווקא בארצות בהן השתוללה דיקטטורה צבאית רצחנית, בארגנטינה ובצ'ילי. שיטה זו מוטטה תוך זמן קצר את כלכלתה של ארגנטינה, והעמידה את ממדי האבטלה בצ'ילי על שלושים אחוז. גם במדינת ישראל, באותם זמנים, מוטטה שיטת פרידמן, שזכתה לכינוי האירוני 'כלכלה נכונה', את המערכת הכלכלית והמוניטארית. גם במקומות אחרים המיטה כלכלת 'השוק החופשי' אסונות כלכליים, בארצות הגוש הקומוניסטי לאחר נפילת ברית המועצות, בארצות רבות באפריקה, אסיה ודרום אמריקה. בבריטניה ובארצות הברית יושמה שיטת 'השוק החופשי' בשנות השמונים, בתקופת שלטונם של רה"מ מרגרט טאצ'ר בבריטניה ושל הנשיא רונלד ריגן בארצות הברית. התוצאה המיידית הייתה מיתון עמוק ובלימה חמורה בהתפתחות הכלכלית ובפעילות המסחרית, עם אבטלה גואה בכל ענפי המשק. חסידי 'השוק החופשי' עשויים לטעון לניהול גרוע, שחיתות, אולי גם להתערבות ממלכתית במהלכים הכלכליים שקילקלה את השורה, לדעתם. יש שטוענים, בניגוד לעובדות ההיסטוריות, שכלכלת השוק שהנהיגה רה"מ טאצ'ר היא זו שחילצה את בריטניה מהמיתון שהייתה שקועה בו. למעשה, כלכלת השוק הייתה זו ששיקעה את בריטניה במשבר, ולא חל שיפור בכלכלתה עד להנהגת 'הדרך השלישית', בהנהגת רה"מ טוני בלייר. ראוי לציין, שה"הצלחות" שחסידי השוק החופשי מצביעים עליהן, כמו למשל במדינת ישראל בשנים האחרונות, הן הצלחות בעייתיות ביותר, הן מראות "צמיחה" בשוק ההון, וצימצום האבטלה, אבל למעשה אין צמיחה במערכות הייצור, ומקומות העבודה המוצעים מציעים שכר רעב, שיוצר שכבה חברתית של עובדים עניים, שאינם יכולים לפרנס בכבוד מינימלי את משפחותיהם. נראה שאין לאל ידם של חסידי 'השוק החופשי' להצביע על יישום מצליח, מצמצם פערים חברתיים ומרחיב את הייצור, לפחות לא במאה העשרים.

'שוק חופשי', מעצם הגדרתו, אינו יכול לפעול אלא בתנאים אידיאליים של איזון עדין בין גורמים כלכליים ופוליטיים שונים – בין הון וכוחות ייצור, היצע וביקוש, רווח ושכר עבודה וכיוצא בהם. שיווי משקל כזה לא היה קיים בתנאים אידיאליים מעולם, ובימינו הוא קשה במיוחד, שכן תהליך מואץ של אוטומציה בייצור התעשייתי והחקלאי מקטינים עד למינימום את הצורך בכוח עבודה, וההון, כאמור, הופך להיות גורם עצמאי, שהקשר בינו לבין תהליכי הייצור מצטמצם והולך. ועוד, כוחות הייצור בימינו אינם מוגבלים ביכולת הייצור של מזון, מוצרים תעשייתיים ובתי מגורים. מבחינת כושר הייצור ניתן לספק את צורכי העולם כולו בעזרת כוחות עבודה שאינם עולים על עשרים אחוז מכוח העבודה הכולל. התוצאה היא אבטלה גואה, שמעמיקה את ההאטה הכלכלית, ומגבירה את הקיטוב בין עשירים לעניים. הבעייה אם כן איננה בתפוקה ובייצור, כי בבחינה כוללת אין מחסור במזון, בדיור ובמוצרים תעשייתיים. הבעייה היא בקושי שבחלוקת העושר בין עשירים ועניים, בין ארצות 'מתועשות' וארצות 'מתפתחות', מה שמצריך שיטה חדשה מכל וכל בחלוקת התוצרים. השוק החופשי לא נמצא מתאים לשאת בכובדה של משימה זו, כיוון שמעצם מהותו הוא מוליך למשברים מחזוריים של עודפים, לאבטלה גואה וחוזר חלילה.

הכשל הניאו-מרקסיסטי

כישלונם ההיסטורי – הכלכלי, החברתי והפוליטי, של המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה במהלך שנות השמונים של המאה העשרים, היה אחד הגורמים החשובים ביותר לניצחונה הזמני של המגמה הניאו-קפיטליסטית. מה שנראה היה ככישלון התיאוריה המרקסיסטית במבחן הפרקסיס ההיסטורי נחשב לעובדה מוגמרת, המוכיחה כביכול את עליונותו הגמורה והמוחצת של הקפיטליזם. היו שביקשו לראות בליברליזם הקפיטליסטי את הסדר החברתי המוחלט, השלם והסופי, שאינו נתון לתנודות משבריות, כמו למשל פרנסיס פוקויאמה במסתו קץ ההיסטוריה (1989). עם זאת אנו עדים לעלייתן של תפיסות סוציאל-דמוקרטיות וסוציאל-ליברליות חדשות, המבקשות דרך ביניים, 'דרך שלישית', בין הסוציאליזם לבין הניאו-קפיטליזם, תפיסות שבכמה מארצות אירופה הגיעו לעמדות של הנהגה. עלתה גם חשיבה ניאו-מרקסיסטית, המבקשת לבדוק את יסודות המרקסיזם ולפרש אותם מחדש לאור ההתרחשויות ההיסטוריות, הכלכליות והפוליטיות במחצית השנייה של המאה העשרים, במיוחד במה שנוגע לכשלונה של השיטה הקומוניסטית במזרח אירופה. בדרך כלל מניחה חשיבה זו שכישלון הקומוניזם קשור באינטרפרטציה מוטעית של המרקסיזם וביישומו הכושל בפרקסיס הקומוניסטי. במידה רבה משמש כיום המונח 'ניאו-מרקסיזם' גם מושג-גג לתפיסה כללית הרואה בנושא החברתי גורם ראשוני בהנעתה של ההיסטוריה, וגם להשקפה המחייבת מעורבות ממשלתית בכלכלה הלאומית, ללא קשר מהותי להנחות היסוד של הפילוסופיה המרקסיסטית הקלסית. ואילו מבקרי המרקסיזם, המבקשים להוכיח את כישלונו, מערערים בדרך כלל על הנחות היסוד שלו בדבר הדטרמיניזם של ההיסטוריה, לאמור, על ההנחה שהיסטוריה כפופה למערכת חוקים אובייקטיביים הקובעים בסופו של דבר את מהלכה.

המרקסיזם אכן מניח שבמהלך ההיסטוריה קיימת חוקיות אובייקטיבית, המתבססת על עקרונות הדיאלקטיקה של הגל. לדעת ההיסטוריוסופיה המרקסיסטית, "דברי ימיה של כל חברה עד כה הם דברי הימים של מלחמת מעמדות" (המניפסט הקומוניסטי). המעמדות הם קבוצות חברתיות המוגדרות על פי המקום שתפסו במערכת הייצור החברתי, זה כנגד זה: עבדים ובעלי-עבדים, צמיתים ופיאודלים, פועלים שכירים ובעלי-הון. המאבק הבין מעמדי מתממש מבחינה היסטורית במשטרים חברתיים שהחליפו זה את זה במהלך ההיסטוריה. בעקבות התפתחותם הבלתי נמנעת של אמצעי הייצור, שהם כל אותם דברים שבעזרתם מייצר האדם את צרכי הקיום שלו, הביאו המאבקים המעמדיים מדי פעם לשינוי מהפכני של יחסי הייצור, להחלפת המעמדות העומדים זה מול זה בתהליך הייצור, ושינוי מהותי במשטר החברתי. שינויים מהפכניים נגרמים אפוא על ידי התפתחותם של אמצעי הייצור, עד לאי התאמתם ליחסי הייצור הנהוגים בחברה. כך למשל, ירידה בכדאיות עבודת עבדים וקשיים בגיוסם בראשית ימי הביניים הביאו למשטר הפיאודלי, בו נהנה עובד האדמה מעצמאות יחסית, ויש לו לפיכך יותר עניין בעבודתו. הופעתה של התעשיה הממוכנת בראשית הזמן החדש הביאה למשטר הקפיטליסטי, בו העובדים הם אנשים חופשיים, שמוכרים את כוח עבודתם בכסף. השינויים המהפכניים דוחקים את המעמדות העליונים של המשטר הישן לשוליים, ומעלים מעמדות חדשים. המעמד העליון של המשטר הישן יתנגד כמובן בכל כוחו לשינוי המהפכני ויבקש לשמר את הקיים, הנוח לו. לפיכך השינויים המהפכניים במשטרים החברתיים מלווים לעיתים קרובות בהתנגשויות אלימות בין נושאי הקידמה, המעמד החדש המבקש לכונן ייחסי ייצור חדשים, לבין המעמד הישן, השמרני, המבקש לשמר את הקיים.

בניתוח המבוסס על עבודתם של גדולי הכלכלנים שקדמו לו, מתאר קרל מרקס בספרו הקפיטל (1867) את הסתירות הפנימיות בקפיטליזם, שעיקרן, לדעתו, בניגוד בין הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור והאופי החברתי של תהליך הייצור. ניגוד זה, טוען מרקס, מוליך את הכלכלה הקפיטליסטית לסדרה של משברים, שסיבתם העיקרית היא בייצור מוכרח של עודף סחורות, שכוח הקנייה הכללי בשוק אינו יכול לספוג, כפי שנראה בהמשך. הפרוגנוזה המרקסיסטית אודות מהפכה סוציאליסטית עולה מהסתירות שמראה המרקסיזם בקפיטליזם הקלסי, המצביעות לדעתו על מהפכה חברתית חדשה הממשמשת ובאה. מהפכה זו עתידה לשים קץ למשטר המעמדות ולכונן חברה אל-מעמדית, ללא סתירות, כי הייצור החברתי יהיה נתון בה בידי החברה, שתהיה בעלת אמצעי הייצור, ובכוחה זה תוכל לווסת את הייצור לפי הצרכים השיוויוניים של החברה. משימה היסטורית זו מטיל המרקסיזם על כתפיו של הפרולטריון, מעמד הפועלים, שבהיותו מנוצל וחסר כל, ש"אין לו מה להפסיד זולת כבליו", ובשל תנאי עבודתו במפעלים גדולים הוא נוח לאירגון, הריהו מעצם מהותו המעמד המהפכני ביותר שהיה בהיסטוריה.

כשל המרקסיזם איננו בהנחות היסוד שלו, בתפיסתו ההיסטוריוסופית ובניתוח מהותו של הקפיטליזם. אפשר לקבלם ואפשר לדחותם, אבל קשה לערער על ההגיון הפנימי העקיב שלהם. הכשל הוא במעבר מניתוח החוקיות ההיסטורית אל הפרוגנוזות העתידניות המבוססות עליו, פרוגנוזות שהניסיון ההיסטורי לא אישר אותן. כפי שנראה בהמשך, המרקסיזם צפה שהקפיטליזם יידע לפתור את הסתירות הפנימיות שבין הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור לבין התהליך החברתי של הייצור, על ידי יצירת חברות ייצרניות ופיננסיות שהבעלות עליהן נתונה בידי ציבור של בעלי מניות, אבל טעה בהנחה שתהליך זה יוביל בהכרח למהפכה סוציאליסטית. כמו כן טעה המרקסיזם, במיוחד בנוסח הלניניסטי, בהנחה שמפלגות הפועלים יוכלו לתפוס את השלטון במדינות קפיטליסטיות ורק לאחר כך לחולל בהן מהפכה חברתית וכלכלית. עיקר הכשל במרקסיזם הוא בהנחה שמעמד הפועלים הוא מעמד מהפכני במהותו, ועליו תהיה מוטלת המשימה ההיסטורית של שחרור האנושות מ'כבלי הקפיטליזם' בדרך מהפכנית, והקמתה של 'חברה שיוויונית אל-מעמדית'. הנחת יסוד זו נתקבלה על ידי כל הזרמים הסוציאליסטיים, ושימשה בסיס אידיאולוגי למרביתן של מפלגות הפועלים. היו שגרסו שהמאבק המקצועי של הפועלים להטבת תנאי חייהם ועבודתם יוביל בדרך רצופה של רפורמות לשינוי מהפכני במהותו של המשטר, והיו שהניחו שהמאבק המקצועי יוליך לאירגונו הפוליטי של מעמד הפועלים, ובכך יקנה לעצמו את הכוח הדרוש לביצוע המהפכה הסוציאליסטית. הניסיון ההיסטורי דחה את שתי התפיסות, גם הרפורמיסטית וגם המהפכנית. המאבק המקצועי של הפועלים השתלב היטב במערכות הכלכליות של הקפיטליזם, והצעיד אותם להישגים מרשימים בתחום המקצועי, בעיקר במערב אירופה ובארצות הברית, אבל דווקא הצלחות אלה הרחיקו את תנועות הפועלים מרעיון המהפכה הכוללת, שאמורה לשנות את סדרי העולם מיסודם. יתר על כן, היו וישנם אירגוני פועלים שהיוו משענת עיקרית למשטרים לאומניים, ששרתו את עניינם של בעלי ההון, ובמקומות שונים אף נתנו האיגודים המקצועיים את ידם למשטרים פופוליסטיים אנטי דמוקרטיים או גם פשיסטיים, כמו באיטליה ובגרמניה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, בארגנטינה ובצ'ילי משנות הארבעים עד השמונים. במקרים בהם הגיעו מפלגות פועלים לשלטון בארצות דמוקרטיות, כמו בבריטניה, בצרפת, בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השניה ובארצות סקנדינביה, נמנעו מהנהגתה של מהפכה סוציאליסטית כוללת, והסתפקו בתיקונים 'יוניוניסטיים' בחוק, עם מתן הטבות אלו ואחרות לפועלים. האיגודים המקצועיים בארצות המערב המתועשות הם כיום חלק מהמערכות הכלכליות של הקפיטליזם, ודי להם בהטבות ובהישגים כלכליים, הרעיון המהפכני מהם והלאה. מעמד הפועלים והמפלגות המייצגות אותו הם שמרנים ורגרסיבים אולי יותר מכל מעמד אחר במערכת הקפיטליסטית.

אבל ההנחה בדבר מהפכנותו של מעמד הפועלים, אף על פי שהיא מהווה את עמוד השדרה של התפיסה הסוציאליסטית בפרקטיקה הפוליטית, אינה מתחייבת כלל מהתפיסה ההיסטורית של המרקסיזם. המהפכות החברתיות הקודמות, כפי שהן מתוארות בכתבים המרקסיסטיים, לא התבצעו בידי המעמדות המדוכאים, גם כשלא היה להם מה להפסיד במהפכה. המשטר הפיאודלי לא קם בעקבות מרד של עבדים, ולא צמיתים הם שהקימו את המשטר הקפיטליסטי, במהלכם של מלחמות האיכרים. המעמד הפיאודלי צמח ועלה מתוך המערכות הצבאיות של חֵיילות שכירים, שהתגבשו כמעמד שלישי בין בעלי עבדים ועבדים באימפריה הרומית המאוחרת, ובתהליך היסטורי רצוף שינויים מהפכניים תפס את מקומו בראש המערכות הכלכליות והחברתיות הפאודליות של ימי הביניים. גם הבורגנות לא צמחה מתוך האיכרות המשועבדת, היא קמה כמעמד שלישי, עירוני, שהתפתח בין שני המעמדות העיקריים של המשטר הפיאודלי, בעלי קרקעות 'אצילים', ואיכרים צמיתים. ההגיון ההיסטורי המנחה את המחשבה המרקסיסטית חייב אם כן להוליך למסקנה, המבוססת על החוקיות הדיאלקטית של ההיסטוריה כפי שנוסחה בידי מרקס ואנגלס, שלא מעמד הפועלים הוא זה שעשוי לחולל את המהפכה החברתית הבאה. מעמד הפועלים מסוגל למאבק מקצועי, לעיתים הירואי, על הגדלת חלקו בהכנסה הכללית, כשם שעשו זאת העבדים והאיכרים לפניהם, במרידות העבדים ובמלחמות האיכרים, במידות שונות של הצלחה, אבל לא למאבק מהפכני על שינוי המשטר החברתי. דומה שלנין חש בכשל זה שבתורה המרקסיסטית, וקבע שמעמד הפועלים לבדו לא יוכל לשאת את המהפכה הסוציאליסטית, כי הוא זקוק להנהגתה של אינטליגנציה מהפכנית שתנחה אותו בתיאוריה ובאידיאולוגיה בדרכו אל הסוציאליזם.

על יסוד תפיסה היסטוריוסופית זו אנו אמורים לצפות להופעתו של מעמד חדש, מעמד ביניים, 'מעמד שלישי', שיקום ויעלה בין הפרולטריון לבין הבורגנות, וינהיג מערכת חדשה של יחסי ייצור, מערכת שתהא תואמת את התפתחותם הטכנולוגית הכבירה של אמצעי הייצור בעשרות השנים האחרונות. למעשה, תהליך זה ממש מתרחש והולך לנגד עיניינו, גם בארצות המערב, וגם בארצות הקומוניזם לשעבר. הכוונה היא למה שמכנים 'טכנוקראטיה', לאמור, מעמד של מומחים ומנהלים, אנשי מדע וטכנולוגיה עתירי ידע, שיש לאל ידם לבנות ולהפעיל את כוחות הייצור המתוחכמים והמורכבים הכובשים והולכים את המערכות הכלכליות בעולם כולו. המהפכה הטכנוקראטית הפוסט קפיטליסטית, מצויה עמנו מזה עשרות שנים, וכבר הובחנה ותוארה כ'מהפכת המנהלים'.

מעניין שמהפכה מעין זו צפה אנגלס, שידע לתאר כבר ב-1877 את פתרונותיו של הקפיטליזם לסתירות הפנימיות שלו: "הודאה חלקית באופי החברתי של כוחות הייצור, אפילו מצד הקפיטליסטים, בעל כורחם, ניכוס האורגניזמים הגדולים של הייצור והתחבורה, תחילה בידי חברות מניות, אחר כך בידי טראסטים, ולבסוף בידי המדינה. הבורגנות מתגלה כמעמד מיותר, כל תיפקודיה החברתיים מבוצעים עתה בידי פקידים מקבלי משכורת" (התפתחות הסוציאליזם מאוטופיה למדע). אנגלס לא שיער שבכך תיאר את 'מהפכת המנהלים' שתבוא במקומה של המהפכה הסוציאליסטית, אותה חזה המרקסיזם בביטחון שנראה לו 'מדעי'. הוא לא יכול היה לדעת שאותם 'פקידים מקבלי משכורת' יהפכו עד מהרה למעמד של מנהלים, מצוייד היטב בידע המדעי והטכני הנדרש להפעלתם של כוחות ייצור עתירי ידע של העולם החדש שיורש והולך את העולם הקפיטליסטי.

אחד הצדדים המעניינים בפרשה היסטורית זו הוא בכך שהדברים התרחשו בהקבלה בארצות הקפיטליסטיות ובברית המועצות ה'סוציאליסטית'. אם כן הדבר, הרי שמהפכת 1917 ברוסיה היתה הפיכה פוליטית, מפלגתית, שהחליפה משטר של קפיטליזם נחשל, זה ששלט ברוסיה לפני המהפכה, במשטר שיש לראות בו קפיטליזם ממלכתי ריכוזי. התיאוריה המרקסיסטית עשויה לאשר הנחה זו, כי מהפכת 1917 לא התרחשה בעקבות התפתחותם של אמצעי הייצור במידה שמחייבת ייחסי ייצור חדשים, ולכן, במערכות הייצור וחלוקת התוצר, מילאה המדינה הסובייטית את תפקידו של בעל ההון, וקיימה יחסי ייצור המבוססים על עבודה שכירה והון, כמו בכל משטר קפיטליסטי אחר. אנגלס, ראינו, מאשר את האפשרות של בעלות ממלכתית על אמצעי הייצור במסגרת קפיטליסטית.

כשל 'הדרך השלישית'

'הדרך השלישית' אמורה להיות דרך ביניים בין הקפיטליזם הקלסי של 'שוק חופשי' לבין 'קפיטליזם ממלכתי', המאפיין את המשק שנקרא גם 'סוציאליסטי'. האסכולות השונות של תורת 'הדרך השלישית' ביקשו לפתור את בעיות הקפיטליזם בתוך עצמו, בדרך של רפורמות, לעתים מרחיקות לכת עד לגבולות מהותו של הקפיטליזם. ראשון ההוגים של 'הדרך השלישית' והחשוב בהם היה הכלכלן האנגלי ג'ון מיינארד קֵיינס, שבעיקבות 'המשבר הגדול' של שנות השלושים עיצב תורה כלכלית חדשה, שעיקריה נוסחו בספרו התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף (1935). רבים רואים בתורתו של קיינס 'מיפנה', 'מהפכה' במחשבה הכלכלית של הקפיטליזם.

'המשבר הגדול' החל ב'יום החמישי השחור', ה-24 באוקטובר 1929, בו קרסה הבורסה של ניו יורק, בעקבות משבר אמון במערכת האשראי ומשיכת יתר של פקדונות. בתגובת שרשרת קרסו בנקים רבים, ובעקבותיהם גם מפעלי תעשיה. פיטורים המוניים הביאו מיליונים רבים של מובטלים עד לפת לחם, ובהעדר כוח קניה העמיקו את המשבר. גם החקלאות נפגעה קשות, ומאות אלפי איכרים איבדו את אדמותיהם והיו לחסרי בית. עד מהרה התפשט השפל הכלכלי מארצות הברית ופגע במרבית ארצות אירופה. הסבירו את המשבר בדרכים שונות, על הרוב בכשל ניהולי של מערכות האשראי בארצות הברית. פיטר טֶמין, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת MIT, מצביע בספרו לקחי המשבר הגדול (1989), על גורמי המשבר בהצמדה אנאכרוניסטית של שער המטבע לערך הזהב מה שיצר סיטואציה דֶפלציונית (צימצום מחזור הכסף במדינה והקטנת ביקושים וירידה חדה במחירים) עם הגבלות בתזרים האשראי; ואילו קיינס הראה, שמלבד הכשל הניהולי, שורשי המשבר הם במהותה של הכלכלה הקפיטליסטית של 'שוק חופשי'. קיינס טען שהשיעור היחסי של החיסכון במשק עולה עם עליית רמת ההכנסה, ואילו הגידול בהשקעות קָטָן מהגידול בחיסכון. הכספים הנשמרים כחיסכון מקטינים את כוח הקניה הכללי במשק, ולפיכך נוצר פיגור יחסי בביקוש לסחורות ולשירותים, אם כי במספרים מוחלטים ביקוש זה נמצא בעלייה. עודפי ההיצע על הביקוש יוצרים עודפים, ועימם אבטלה גדלה והולכת. לפי קיינס התפתחות זו אופיינית לכלכלת ארצות הקפיטליזם המאוחר, בהן מצוי מלאי גדול של הון בצורת ציוד, קרקע ומבנים, ולכן קטנה הרווחיות היחסית של השקעות הון נוספות, ובעלי הון מעדיפים להחזיק את חסכונותיהם בצורת כסף ולא בהשקעות בייצור. צימצום ההשקעות והגדלת החסכונות גוררים, כאמור, פער גדל והולך בין ההיצע לביקוש, והעודפים המצטברים יוצרים שפל ואבטלה גואה. ההנחה המקובלת של הכלכלה הקלסית היתה, כאמור, שקיים איזון אוטומטי בין ההיצע והביקוש מכוחן של מערכות השוק ('חוק השיווקים של סיי'), ולכן עודף ייצור כלכלי הוא מן הנמנע. קיינס הראה שההיצע אינו יוצר בהכרח ביקוש בשיעור מספיק לקיום תעסוקה מלאה במשק. עירעורו של קיינס על 'חוק השיווקים' נחשב לחידוש החשוב ביותר שלו.

קיינס הניח שהכלכלה הקפיטליסטית עשויה להתגבר על המגמות היוצרות אבטלה ושפל בעזרת מדיניות ממשלתית של הרחבת הביקוש לסחורות ולשרותים, והגדלת התמריצים להשקעות הון. לשם כך המליץ על הקטנת שער הריבית ואמצעים אחרים לעידוד האשראי, על הוצאות ממשלתיות גדולות, במיוחד בעבודות ציבוריות נרחבות, שיזרימו למשק ביקושים גדולים. למימון הפעילות הממשלתית המליץ קיינס על מימון גרעוני ואף על אינפלציה מרוסנת, שתגרום לעידודן של השקעות, בהבטיחה רווחים גדולים למשקיעים, אם גם במחיר ירידה כלשהי בשכר הריאלי במשק, בעקבות האינפלציה. קיינס הניח שהגדלת ההשקעות הממשלתיות והרחבת התעסוקה יביאו לצמיחה בייצור, וכן גם להשקעות נוספות בשיעור גדול בהרבה מהאמצעים שהוזרמו למשק על ידי הממשלה, בכך יחודשו מגמות ההתרחבות במשק כולו. אמצעים דומים בכיוון הפוך אמורים, לדעת קיינס, להוות גורם מרסן כשמופיעה פעילות יתר כלכלית עם גילויי אינפלציה לא מרוסנת, מה שאמנם אירע בעקבות יישומה של תורת קיינס בכלכלת אירופה וארצות הברית.

תורתו של קיינס עוקבת במידה רבה את תורת 'עודף הערך' של מרקס. שניהם ראו את הבעייה העיקרית של הקפיטליזם בתופעות של משבר ואבטלה כרונית כתוצאה מהצבר הון והפחתה מגמתית של השקעות במשק. מרקס ראה בכך תופעה אימננטית לא נמנעת בכלכלה הקפיטליסטית, ולכן לא יכול היה להציע פתרונות מעשיים לתופעות אלה, שכן לדעתו האפשרות האחת למניעת המשברים היא במהפכה הסוציאליסטית. קיינס סבור היה שניתן למנוע או לרכך משברים כלכליים על ידי התערבות ממשלתית המכוונת את השווקים, ואף הציע דרכים מעשיות ליישום מיידי של עיקרי תורתו.

התקבלותה של הכלכלה הקיינסיאנית משנות השלושים ועד לשנות הששים והשיבעים הייתה כללית ואף הראתה תוצאות שהצדיקו אותה במידה רבה מאוד. הבעייה העיקרית שליוותה את תורתו של קיינס הייתה השאלה של מידת המעורבות הממשלתית הרצויה. פיקוח ממשלתי עמוק ומהודק עשוי היה להוביל לכלכלה של 'קפיטליזם ממלכתי', לפיכך היו שראו בתורתו של קיינס תורה של 'סוציאליזם זוחל'. פיטר טֶמין אכן טוען בספרו ל'תנועת מטוטלת' בין כלכלה קפיטליסטית של 'שוק חופשי', המתאפשרת כשהשווקים פועלים כסדרם באיזון נכון, לבין כלכלה 'סוציאליסטית' של מעורבות ממלכתית, המופיעה כל אימת שמופר האיזון הכלכלי ונדרשת התערבות ממשלתית, ומשחוזרת הכלכלה לתיקנה חוזרת הכלכלה הקפיטליסטית. למעשה, בהשפעת תורתו הכלכלית של קיינס ויישומה במרבית ארצות המערב, היו הממשלות, במיוחד זו של ארצות הברית, לסופג ענק של עודפי תוצרת, וסַפָּק של מיליוני מקומות עבודה.

ההחלצות מהמשבר הגדול החלה בארצות הברית במדיניות 'ניו דיל' (עיסקה חדשה) שהנהיג הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט, שלבד מהתערבות במערכות הכספים לעידוד השקעות, יזמה פרויקטים אדירים של עבודות ציבוריות, בהן רשת הכבישים הבין-ארצית, ומערכת הסכרים בעמק הנהר טנסי. גם בצרפת, בריטניה, איטליה וגרמניה החלו הממשלות ביוזמה של בנין מערכות כבישים ובעבודות ציבוריות אחרות, שבסופו של דבר הביאו להנעה מחודשת של גלגלי הייצור והחזירו מיליוני מובטלים לעבודה. חלק ניכר מהמעורבות הממשלתית בכלכלה התבטא בהכנות נמרצות למלחמה, במיוחד בגרמניה, אבל גם בצרפת ובאיטליה, ולאחר מכן גם באנגליה ובארצות הברית. מלחמת העולם השניה הביאה את ההתערבות הממלכתית בכלכלה לשיאה, שכן כלכלת מלחמה מנוהלת בהכרח בידי המדינה. אחרי מלחמת העולם החלה ממשלת ארצות הברית ביוזמות כלכליות עצומות בהקפן וביומרתן. 'תכנית מרשל' העמידה אמצעים כלכליים כבירים לשיקום אירופה שלאחר המלחמה, מה שהביא לתנופה אדירה במשק האמריקאי. הממשלה יזמה תכניות פיתוח גדולות ביותר בתחום המחקר הגרעיני ובחקר החלל החיצון, ועם זאת השקיעה משאבים רבים מאוד ב'מלחמה הקרה' ובמלחמות האזוריות בקוריאה ובוויט-נאם, ובסכסוכים מזויינים אחרים. במידה רבה זו היתה המגמה גם בארצות אירופה.

התוצאה מהמעורבות האינטנסיבית של ממשלות ארצות הברית ומדינות אירופה היתה פריחה כלכלית ללא תקדים בארצות המערב, שנמשכה עד לסוף שנות השיבעים. הממשלות הזרימו ביקושים כבירים למוצרים מכל סוג ועניין, החל בטילים וספינות חלל, אניות ומטוסים, כלי מלחמה למיניהם, קרקעות ומבנים, ועד לביגוד ומזונות, בידור ושרותי רפואה, חינוך, משפט וכיוצא בהם. מיליוני עובדים הועסקו במשרות ממשלתיות ובעבודות רבות הנגזרות מהביקוש הממשלתי. ברוב ארצות המערב התפתחה מדיניות של רווחה חברתית במימון ממלכתי. שירותים ממשלתיים של ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, חינוך חינם, סעד וסיוע למעוטי יכולת היו ליסוד איתן, אפילו מובן מאליו, בכלכלתן של מרבית ארצות המערב. עם זאת נשמרה במרבית המקרים התחרות החופשית בין הגורמים הכלכליים השונים, בהם אלה שסיפקו את ההזמנות הממשלתיוות, והשוק האזרחי פעל על פי עקרונות שאינם רחוקים מאלה של השוק החופשי. גם מבחינה פוליטית נשמרה מידה ראויה של חירויות דמוקרטיות במרבית ארצות המערב, האיום בהשתלטות טוטליטארית של הממשלות על הכלכלה הלאומית ועל החברה האזרחית לא נתממש, בדרך כלל. אדרבא, הניסיון של ברית המועצות ושל ארצות מזרח אירופה לקיים 'כלכלה ממלכתית' בתנאים של שלטון טוטאליטארי, וכן גם כלכלתן הרעועה של מדינות שקיימו משטר של דיקטטורה צבאית, על אף ה'שוק החופשי' שהונהג בהן, הוכיח שהשיטה הקיינסיאנית היטיבה לפעול דווקא בסביבה של חירויות דמוקרטיות.

קיינס העניק אפוא לשיטה הקפיטליסטית, לאחר קריסתה של 'הכלכלה הקלסית' במשבר הגדול, אורכה קיומית שנמשכה כמחצית המאה, וזאת על ידי שינויים מהותיים באופיה של הכלכלה הקפיטליסטית ובאידיאולוגיה שלה. בדיעבד נתברר שעיקר המעורבות הממלכתית בכלכלה היתה בתחומי הבטחון הלאומי: פיתוח וייצור כלי מלחמה, החזקת צבאות גדולים על ציודם, מעורבות בסכסוכים מזויינים, לעתים גם ליבויים של סכסוכים אלה. ברור, מלחמה אינה יכולה לשמש פתרון רצוי וסביר לבעיות כלכליות של עודפי תוצרת ואבטלה גואה. אכן, בלחץ דעת הקהל, במיוחד בארצות הברית, נגד מלחמת וייט-נאם ונגד החימוש הכבד במסגרת המלחמה הקרה, חל צמצום ניכר בתקציבי הבטחון של ארצות הברית ומרבית ארצות אירופה, והחלה תנועה גוברת והולכת לקראת פירוק נשק בין-מעצמתי. במקביל לתהליכים אלה חלה ירידה בפעילות הכלכלית, ונסתמנה אבטלה בהיקף גדל והולך בארצות אלה.

אבטלה זו גאתה והעמיקה עם התפתחותם המהירה של אמצעי ייצור חדשים, שאיפשרו אוטומציה גדלה והולכת בתהליכי הייצור התעשייתי והחקלאי, והותירו מיליונים של עובדים מחוץ למעגלי העבודה. המערך הכלכלי אכן הגיב על תופעות אלה. החלק היחסי של הכלכלה הייצרנית, תעשייה וחקלאות, אמנם מצטמצם והולך במערך הכלכלי הכולל, אבל מופיעים ענפי כלכלה חדשים בתחומי השירותים ועיסוקי הפנאי, תיירות ובידור ותופסים מקום נרחב מאוד במערך הכלכלי, וכן גם שרותי חינוך, בריאות וחברה ושרותים קהילתיים שונים. מהצד האחר מתקצרת התקופה הייצרנית בחיי האדם העובד, 'תקופת הילדות' מתארכת, ולימוד על-תיכוני נעשה למצרך המוני. בסוף המאה העשרים מצטרפים מיליונים של עובדים למעגל העבודה רק עם הגיעם לאמצע שנות העשרים שלהם, בעוד שבמחצית הראשונה של המאה העשרים היווּ מיליונים של נערים ונערות בני ארבע עשרה וחמש עשרה חלק נכבד בכוח העבודה. וכך גם גיל הפרישה ממעגל העבודה יורד בהתמדה, עובדים רבים יכולים לפרוש כבר בשנות החמישים לחייהם. עם כל זאת, האבטלה על כל גילוייה התרחבה והלכה בהתמדה, ופגעה בכל השכבות החברתיות, בעובדי כפיים כמו גם ב'עובדי הצווארון הלבן' ובאנשי האקדמיה. יוזמות ממלכתיות מוגבלות לא עמדו בקצב הגואה של שיעורי האבטלה.

ועוד, שוק ההון, שכפי שכבר ראינו, יש לו חלק ניכר בהווצרות העודפים גורמי המשבר, ובכך היה גורם חשוב בהתפתחותו של המשבר הגדול. שוק זה המשיך בפעילותו גם במסגרת הכלכלה הקיינסיאנית, ומתוך רעב מתמיד להשקעות נושאות רווחים התפרס שוק זה על פני העולם כולו, ולמעשה יצא מכלל שליטה במסגרות לאומיות. מעתה, כֶּשֶל מקומי בסחר המטבע עשוי לגרור את המשק העולמי למשבר כלכלי כולל.

קיינס ניסה להציל את הכלכלה הקפיטליסטית על ידי הכנסת שינויים מהותיים בתבניות פעולתה. הצלחתה הזמנית של שיטתו אינה מוטלת בספק. הבעיה החלה כשהמערכות הכלכליות, כוחות הייצור ויחסי הייצור חרגו אל מעבר לשיטה הקפיטליסטית, עם הופעתם של כוחות הייצור החדשים, והתרחבות מערכות הייצור אל מעבר למסגרות הלאומיות הישנות, כפי שנראה בהמשך. גם המדיניות הבינלאומית של פירוק החימוש וצמצום הייצור המלחמתי תרמו לקשיים שהופיעו במערכות הכלכליות. בסדקים שנבעו בכלכלה הקיינסיאנית עלו הרעיונות הרגרסיביים של 'כלכלת השוק החופשי', רעיונות שעדיין מקובלים מאוד בין כלכלנים ופוליטיקאים רבים. הרעיון של 'כלכלת שוק' תאם היטב את שאיפותיהם של בעלי ההון הגדול לנכס לעצמם את המפעלים הכלכליים והחברתיים שהיו, כולם או חלקם, בבעלות המדינה או אירגונים חברתיים אחרים, איגודים מקצועיים, למשל. כמו כן ביקשו בעלי ההון לצמצם את שיעורי המס שנדרשו לשלם כדי לממן את הפעילות הממלכתית, ולכן אימצו את הרעיון הרגרסיבי של 'שוק חופשי' ונתנו לו מהלכים. אכן, ממשלתם השמרנית של רה"מ טאצ'ר בבריטניה ושל הנשיא ריגן בארצות הברית ניסו ליישם את רעיון השוק החופשי הלכה למעשה, אבל, לפי מבחן התוצאה, ללא הצלחה, כפי שידוע לנו כיום.

כשלון יישומן של המגמות הרגרסיביות של שוק חופשי, המיתון הכלכלי שהעמיק בעקבותיהן והאבטלה שהתרחבה והלכה בארצות הברית ובאירופה עוררו מחשבות חדשות. אמנם, בכמה מארצות אירופה הגיעו לשלטון מפלגות סוציאל דמוקרטיות שחיפשו דרכים חדשות בכלכלה, ובארצות הברית עלתה המפלגה הדמוקרטית, שבהנהגתו של הנשיא קלינטון ובהדרכתו של הכלכלן פרופ' ג'וזף שטיגליץ, הנהיגה רפורמות כלכליות, שעיקרן העמקת מדיניות הרווחה החברתית, במיוחד בתחומי החינוך והבריאות, והתערבות ממלכתית בשוק העבודה. בבריטניה נקטה ממשלת הלייבור בהנהגתו של רה"מ בלייר במדיניות שהוגדרה כ'הדרך השלישית', על יסוד ספרו של הכלכלן אנתוני גידנס, ראש בית הספר לכלכלה של לונדון (LSE), הדרך השלישית: תחייתה של הסוציאל-דמוקרטיה (1999).

גידנס מבקר את ה'ניאו-ליברליזם', כפי שנוהגים לכנות את שיטת 'השוק החופשי', אבל ביקורתו איננה במהותו של 'השוק החופשי'. הוא מבקר את התנגדותם של תומכי ה'ניאו-ליברליות' למדיניות של רווחה, את אדישותם לשאלות חברתיות ולבעיות איכות הסביבה. הוא רואה סתירה בין הדינמיות של כוחות השוק לבין השמרנות האופיינית לחסידי ה'ניאו-ליברליזם', במיוחד בתחום המסורת, הבית, המשפחה והלאומיות, שכן דינמיות זו היא הרסנית ביותר לסמכות המסורתית, השמרנית, וחותרת תחתיה. כן רואה גידנס סתירה בין החתירה ה'ניאו-ליברלית' ליישומה ברמה עולמית, תהליך הנקרא 'גלובליזציה', לבין תמיכתם של ה'ניאו-ליברלים' במסגרות הקיימות של 'מדינת הלאום', המבוססות במידה רבה על עוצמה צבאית ומוכנות למלחמה.

מהצד האחר מבקר גידנס גם את ה'סוציאל-דמוקרטיה בנוסח הישן'. הוא מזהה בדיעבד את הכלכלה הסוציאליסטית עם הכלכלה על פי קיינס. לדעתו, לא השכילה התיאוריה של הסוציאליזם הקלסי להבין את חשיבותם של השווקים כמנגנוני מידע לקונים ולמוכרים, לפיכך הניסיון לנהל את הביקושים במשק לא היה יכול להצליח. גם שירותי הרווחה שהנהיגו הסוציאליסטים מהנוסח הישן כשלו, לדעת גידנס, ובכך משכו ביקורת קשה מצד תומכי השוק החופשי. 'הדרך השלישית' על פי גידנס לפיכך היא דרך ביניים בין 'כלכלת השוק החופשי' לבין כלכלה קיינסיאנית, אף על פי שהכלכלה הקיינסיאנית היא עצמה 'פשרה' בין כלכלה מנוהלת בידי המדינה, 'כלכלה סוציאליסטית', ובין 'כלכלת השוק החופשי'. לאמור, גידנס מושך את הפתרון המוצע אל עבר הכלכלה של 'שוק חופשי'. גידנס אכן סבור שאין חלופה לקפיטליזם, והבעיה שהוא מבקש להתמודד עמה היא, מה אפוא צריכה להיות דרכה של הסוציאל דמוקרטיה, אם יש משמעות ל'שמאל' לאחר קריסת הקומוניזם וההתפוררות הכללית של הסוציאליזם. תשובתו של גידנס לבעיות אלה אינה רחוקה מטענותיהם של חסידי השוק החופשי. הוא אינו רואה את כלכלת השוק החופשי כשלעצמה כגורם עיקרי למשברים כלכליים ולאבטלה ההמונית, ומכל מקום הוא אינו מציע חלופה כלשהיא לכלכלת שוק, שכן לדעתו אין לה תחליף. תכניתו מבוססת אפוא על כלכלת שוק, בכלל זה צמצום מרחיק לכת במדיניות הרווחה הממלכתית, ועם זאת מעורבות ממשלתית שתתבטא במדיניות של 'יצירת מקומות עבודה', מתן השכלה והכשרה מקצועית ברמה גבוהה במימון ממלכתי. לדעתו, יש להרחיב את שוק העבודה על ידי צמצום שרותי הרווחה הממלכתית, והעברת כספי הרווחה ליצירת מקומות עבודה. כן מציע גידנס מדיניות של תמיכה במוסדות קהילתיים וחברתיים, על מנת לחזק את המוסר החברתי, ולעודד השתלבות בכלכלת השוק ובשוק העבודה, שכן שכר עבודה, ולא תמיכה ממשלתית, הוא הפתרון הנכון לבעיית העוני. תכניתו של גידנס, אותה הוא מציע לסוציאל דמוקרטיה החדשה, היא הפרדה בין כלכלת השוק לבין השמרנות החברתית של חסידיה, קבלה מלאה של כלכלת השוק, ודחיה של הלך הרוח השמרני, כי אלה סותרים זה את זה. השמרנות נשענת על המסורת והעבר, ורואה בחשדנות חידושים ושינויים, ואילו השוק החופשי פניו לעתיד, הוא תובע דינמיות, ומוליד אי-ודאות וסיכונים.

משתמע אפוא, שלדעת גידנס הגורמים למשבר ולאבטלה הם במדיניות הרווחה ולא בצימצום המגמתי של שוק העבודה המתקיים בתנאים של כלכלת שוק, והתנגדותו ל'ניאו-ליברליזם' נוגעת יותר לרקע האידיאולוגי השמרני משהיא נוגעת בשאלות כלכליות. אין בספרו התייחסות למשבר הגדול וללקחים שלו, וביקורתו את תורתו של קיינס אינה נוגעת בעיקרה של תורה זו, המצביע על צורך במעורבות ממלכתית בכלכלה הקפיטליסטית לשם ספיגת עודפים ויצירת מקומות עבודה בכוחה של פעילות כלכלית זו.

הבשורה החברתית והכלכלית שנושאת 'הדרך השלישית' היא באותו פתח צר של מעורבות ממלכתית, גם כשהיא מצטמצמת ב'יצירת מקומות עבודה' ובהכשרה מקצועית, בתוך תוכו של השוק החופשי. מהלך זה אכן נחל הצלחה לא מבוטלת במדיניותם של בלייר בבריטניה ושל קלינטון בארצות הברית. עם זאת, ללא מעורבות ממלכתית, המקיימת מדיניות של הזרמת ביקושים וספיגת עודפים, ובכך יוצרת מקומות עבודה, ספק רב אם יש ב'דרך השלישית' כדי לחלץ את הקפיטליזם מסבך הבעיות שהוא נתון בהם.

מה עכשיו? - גלובליזציה.

קשה לחזות את כלכלת העתיד שאמורה להחליף את הכלכלה הקפיטליסטית הקורסת. כֶּשֶל המרקסיזם לימד, בין היתר, שיש להתייחס בהסתייגות רבה לפרוגנוזות, אבל אפשר וצריך לעמוד בזהירות הראויה על המגמות המסתמנות בכלכלה הפוסט-קפיטליסטית כבר עכשיו, ולסמן דרכי פעולה בהתאמה. ראינו שכשלון השיטה הסוציאליסטית, כפי שיושמה בארצות 'הגוש הקומוניסטי', קשור בכשלון השיטה הקפיטליסטית, ובכשל בתחזית ההיסטורית של תורת הסוציאליזם הקלסי. ראינו שכלכלת השוק, המתיימרת להחיות את השיטה הקפיטליסטית הקלסית, גורמת למיתון כרוני ולאבטלה מתמשכת ואינה יכולה לתת תשובה ראויה למצב זה, כי מערכות הייצור והשיווק החדשות, הפוסט-קפיטליסטיות, אינן נענות לשיטת האיזון האוטומטי של השוק החופשי. גם 'הדרך השלישית', המבקשת פתרונות הססניים בין כלכלת שוק לכלכלה ממלכתית מתונה אינה מציעה דרך חדשה מכל וכל, והצלחותיה הן מוגבלות בהכרח. אבל מעבר למגמות שמרניות ורגרסיביות של 'כלכלה חופשית' כזו ואחרת במסגרות לאומיות, מסתמנות מגמות של כלכלה עולמית ובין-לאומית, מגמות המכונות 'גלובליזציה'.

כבר בשנות הששים תיאר הפילוסוף הקנדי מרשל מקלוהן את העולם כ'כפר גלובלי', כשהוא מתייחס במיוחד לטכנולוגיה המודרנית ולאמצעי התקשורת, ל'מֶדיָה', שכיווצו כביכול את העולם לממדים של 'כפר', אבל הוא מתייחס גם לגורמים אחרים שהשפיעו על הווצרו של 'הכפר הגלובלי', לטוב ולרע, בהם שפה ותרבות, כלכלה, רגשות לאומיים ועוד. אכן, מהבחינה התרבותית משמשת ה'מדיה' אמצעי קושר ומאחד, שמעביר מארץ לארץ ומתרבות אחת למשנה לא רק אינפורמציה שוטפת, אלא גם ערכים, נורמות, והשפעות של תרבות, כך שאפשר היום לדבר על 'תרבות גלובלית'.

הרצון להביא את העולם כולו אל תחת הנהגה אחת כוללת היה קיים כבר בימי קדם. האימפריות הגדולות של העולם העתיק, המצרית, האשורית, הבבלית, הפרסית, היוונית והרומית ניסו ליצור עולם אחד בצילה של תרבות אחת ומערכת כלכלית נשלטת בידי המרכז האימפריאלי. הרומאים אף הצליחו בכך, מעת לעת, במידה רבה. בימי הביניים התפוררו האימפריות ליחידות פיאודליות קטנות, נבדלות בשלטון שהחזיק בהן ובכלכלתן, אבל עדיין היתה קיימת השאיפה, במעטה דתי, ליצירת ממלכה עולמית כוללת שבה תהיה ההנהגה ביד נציגי הדת השלטת, נצרות או איסלם. 'הזמן החדש' הביא לאירופה את 'מדינות הלאום', שהתחרו זו בזו תחרות טריטוריאלית, כלכלית ותרבותית, ועם זאת הביא 'הזמן החדש' את האימפריאליזם המודרני, שניסה ליצור אחדות כלכלית ותרבותית של ארצות שונות ברחבי תבל, בצילה של המעצמה האימפריאלית. בכך התרחבה התחרות בין מדינות קפיטליסטיות והייתה לתחרות בין מעצמות אימפריאליות בהיקף גלובלי, ומלחמות מקומיות היו למלחמות עולם. מלחמת העולם השניה הביאה לפירוקן של האימפריות ולהופעתן של מדינות עצמאיות רבות, אבל הכוח המעצמתי התרכז בידי שתי מעצמות-על, ארצות הברית וברית המועצות. לכל אחת מהן היו בני ברית אידיאולוגיים, כלכליים וצבאיים, שהיוו שני גושים שעמדו זה מול זה במצב של 'מלחמה קרה', תחרותית, שאיימה מפעם לפעם להתלקח למלחמת עולם של ממש. בין שני כוחות אלה הופיע 'כוח שלישי', מדינות שהגדירו את עצמן כ'בלתי מזדהות', גם במערכות היחסים הבין לאומיים וגם מהבחינה הכלכלית והאידיאולוגית. ברובן היו אלה מדינות שהשתחררו זה מקרוב מתלות באימפריות אירופיות, וסבלו מבעיות חברתיות וכלכליות קשות.

אחרי קריסת ברית המועצות והצטרפותן של ארצות 'הגוש הסובייטי' לגוש המערבי, נותרה ארצות הברית מעצמה עולמית יחידה, אבל אל מול העולם המתועש, השבע והעשיר, שבראשו עומדת ארצות הברית, מתייצב היום אותו 'כוח שלישי' של מדינות 'מתפתחות', עניות ורעבות. הקונפליקט הגלובלי של ימינו הוא אפוא בין 'הצפון' השבע ל'דרום' הרעב.

במצב עניינים זה ניתן להבחין בכמה תהליכים נוגדים, אך גם מקבילים זה לזה. מהצד האחד גוברת מגמה של התבדלות אתנית, שאיפה ליצירת מסגרות לאומיות נבדלות במקומות בהן חיו עמים שונים במסגרות מדיניות מאוחדות, בברית המועצות, יוגוסלביה, וצ'כוסלובקיה. כנגד שאיפות אלה ניכרת מגמה של שבירת המסגרות הלאומיות ושינויים מרחיקי לכת בזהות האתנית של מיליונים רבים, בכוחה של הגירת המונים, במיוחד מארצות 'מתפתחות' לארצות מתועשות בחיפוש אחר עבודה ומקורות פרנסה, או לשם לימודים. יתר על כן, ניכרת מגמה מובהקת להתאחדותן של מדינות שונות, במיוחד על רקע כלכלי. בראשה של מגמה זו נמצא את האיחוד האירופי, אבל צפויים בריתות ואיחודים כלכליים נוספים בצפון אמריקה, ואולי גם בדרומה, באפריקה ובמזרח אסיה. אותן מדינות אירופיות שזה עתה זכו בעצמאותן על רקע אתני או דתי, אחדות מהן במחיר דמים כבד, כבר מבקשות להצטרף לאיחוד האירופי, ולהבלע בתוכו מבחינה כלכלית.

סחר בין-לאומי נרחב מתקיים מזה מאות שנים, וגם בימינו. מערכות השיווק הקפיטליסטי פרוסות על פני ארצות רבות מזה זמן רב. 'מדינות מתועשות' קונות מ'מדינות מתפתחות' חומרי גלם, ומוכרות להן מוצרים מוגמרים, ואף סוחרות במוצרים שונים בינן לבין 'מדינות מתועשות' אחרות. קיינס הצביע על בעייתיות אפשרית במערכות הסחר הבין לאומי, ולפיכך על הצורך בפעילות מתקנת במערכות הכלכליות במסגרות בינלאומיות, שכן יצוא של מדינה אחת הוא היבוא של המדינה האחרת, לכן, פגיעה ביכולת הכלכלית של מדינה אחת תגרום לפגיעה ביכולת הכלכלית של מדינות אחרות. אבל ספק אם קיינס צפה מערכות ייצור בין-לאומיות. מערכות אלה היו קיימות במידה מועטה קודם לכן, במיוחד במסגרות אימפריאליסטיות שונות, אבל היום הן תופעה נפוצה והכרחית, חובקת את העולם כולו. מהצד האחד, חברות יצרניות הפועלות במסגרות לאומיות, נמצאות לעתים קרובות בבעלות בין-לאומית, ומהצד האחר, מוצרים רבים מורכבים מחלקים המיוצרים בארצות שונות – מכוניות, מוצרים אלקטרוניים, מכשירי חשמל ביתיים וכיוצא באלה. תופעה זו מסתברת מצד אחד בהתמחותם של יצרנים שונים בייצור של פריטים בודדים, ומצד שני בשכר עבודה נמוך המשולם ב"ארצות מתפתחות". ניצול עבודה זולה יוצר תלות כלכלית של הארצות הנחשלות בארצות המתועשות, מה שמכנים "ניאו-אימפריאליזם". אבל בכך נוצרים לא רק שווקים ומערכות כספים גלובליים, אלא גם מערכות ייצור גלובליות. כמה ארצות מתפתחות, במיוחד במזרח אסיה, בהן יפן, סין, קוריאה הדרומית, טיוואן ואחרות, אכן הצליחו לבנות לעצמן משק כלכלי עצמאי איתן ומשגשג, כתוצאה מתהליכים אלה של כלכלה גלובלית. 'גלובליזציה' אם כן היא בגדר תהליך, מגמות, לא רק מציאות קיימת.

מגמות אלה התבטאו, בין היתר, בהקמתם של אירגונים בין לאומים שנשאו ונושאים כוונות טובות, כמו חבר הלאומים (League of Nations), שנוסד לאחר מלחמת העולם הראשונה במטרה ליישב סיכסוכים בין לאומיים בדרכי שלום, ואירגון האומות המאוחדות (או"מ – United Nations) שנוסד במגמה דומה לאחר מלחמת העולם השנייה; אירגונים כלכליים כמו אירגון הסחר הבין לאומי; אירגוני סעד כמו הצלב האדום, אירגון הבריאות העולמי (WHO), קרן האו"מ למען הילד (UNICEF), אירגוני סעד לפליטים; מוסדות תרבות בין לאומיים וכיוצא באלה. נחתמו גם אמנות בין לאומיות שאמורות לחייב את כל המדינות החברות באו"מ, שעניינן בזכויות האדם בימי שלום ובימי מלחמה, בזכויותיהם של ילדים, אמנות בדבר הגבלות על אמצעי מלחמה חריגים ועוד. חשיבות מיוחדת נודעת לבנק העולמי ולקרן המטבע הבין לאומית, שתפקידם המרכזי הוא להגיש סיוע למדינות שנקלעו למצוקה כלכלית, במיוחד על רקע פיננסי. אבל עיקרו של תהליך הגלובליזציה כיום הוא בסחר בין-לאומי מתרחב והולך, במסחר בין לאומי במטבע ובניירות ערך, ובמיוחד בפעילותן של חברות ענק במסגרות גלובליות, איחודן של חברות מסחריות, פיננסיות ויצרניות מארצות שונות במסגרות בין-לאומיות גדולות. בשלב זה נושאות מגמות אלה אופי ניאו-אימפריאליסטי. 'הארצות המתפתחות' מהוות מקור לעבודה זולה ולחומרי גלם, ושוק נוח לעודפי תוצרת של הארצות המתועשות, ממש כפי שהיו בימי האימפריאליזם המעצמתי שלפני מלחמת העולם השנייה, רק שכלפי חוץ הן 'נהנות' מעצמאות מדינית. זוהי כמובן תופעה רגרסיבית, המבקשת להחזיר באמצעים פיננסיים את השליטה האימפריאליסטית שהגיעה לקיצה במוצאי מלחמת העולם השנייה.

פרופ' ג'וזף שטיגליץ, אחד הכלכלנים הבולטים ביותר באקדמיה האמריקאית וחתן פרס נובל לכלכלה (2001), טוען בספרו אי נחת בגלובליזציה (2002), שהעולם המתועש, בראשות ארצות הברית, המיט אסונות כבדים על מדינות 'חלשות' מבחינה כלכלית באמצעות קרן המטבע הבין לאומית והבנק העולמי. ביקורתו של שטיגליץ ממוקדת בשיטה ה'ניאו-ליברלית' שאומצה בידי אירגונים אלה בשנות השמונים, ואותה הטילו על המדינות שפנו לעזרתם, גם כאשר מדיניות זו לא התאימה לצרכיהן. יתר על כן, אנשי הבנק העולמי וקרן המטבע לא היו מצוידים בידע מספיק אודות הארצות שכפו עליהן נוסחה אחידה זו של פתרונות כלכליים, שכן לדעתם השיטה הניאו-ליברלית נכונה תמיד ובכל מקום. כך היה בדרום אמריקה, במזרח אסיה ובארצות ברית המועצות לשעבר, בכולן הביאה הכלכלה הניאו-ליברלית לירידה תלולה בפעילות הכלכלית וברמת החיים של אוכלוסיותיהן, שכן 'שווקים אינם יכולים לנהל את עצמם'. מדיניות זו, טוען שטיגליץ, מבטאת את עמדת משרד האוצר של ארצות הברית, וזה מבטא את האינטרסים של 'מוסדות פיננסיים' בוול סטריט ושל חברות עסקיות גדולות. מקורו של המשבר הכלכלי הגלובלי שהחל ב-1997, שלדעת שטיגליץ היה החמור ביותר במחצית המאה האחרונה, הוא במדיניות זו של האירגונים הבין לאומיים, ובהעדר איזון נכון בשווקי העולם. הוא מאמין ששווקים אכן ממלאים תפקיד מרכזי בכלכלה, אבל הם חייבים להיות מאוזנים בידי הממשלה.

גלובליזציה, בבחינת תהליך 'פוסט קפיטליסטי', היא כבר כאן, ומהווה המשך היסטורי לתהליך התגבשותן של מדינות הלאום במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, עם עליית הקפיטליזם והתבססותו. השאלה שעומדת לפנינו היא אם תהליך זה יהיה רצוף מלחמות ומאבקים רווי דמים, או שיהיה זה תהליך שנתמך ברצון טוב, מתוך הבנה עמוקה שאין דרך להחזיק את המרבית הגדולה של האנושות בתנאי קיום לא אפשריים, במצוקה מתמדת, בעוד מיעוט של 'בעלי זכויות' נהנה מרמה ואיכות חיים גבוהים עשרות מונים מאלה של יתר בני האדם. יש בידינו יכולת לייצר כמות לא מוגבלת של כל מה שדרוש לרווחתם של כל בני האדם – מזון, לבוש, שיכון, תרופות, ריהוט, כלי בית, חינוך ותרבות. אבל מה שעומד למיכשול בדרך לפתרון בעיית הרווחה הכלל עולמית היא דרך חלוקת העושר העצום שאנו מייצרים, שנשענת עדיין על שיטות קפיטליסטיות המוכתבות על ידי רדיפת רווחים ואינטרסים פיננסיים, שאין להן כל עניין ברווחה כלל עולמית. רווח קפיטליסטי בימינו מותנה בקיומו של 'עולם שלישי' רעב ומפגר, מקור לעבודה זולה וחומרי גלם זולים. אבל, כפי שמסביר שטיגליץ, מצב עניינים זה מוביל בהכרח למשבר מתמשך גם בכלכלת הארצות העשירות.

ועוד, מדיניות הניצול של ארצות 'העולם השלישי' מוליכה להתנגדות אלימה של העמים המדוכאים ותומכיהם האידיאולוגיים בעולם כולו. בעבר הנהיגו התנגדות זו תנועות שנשאו את דגל המרקסיזם, בימינו חוד החנית של תנועות אלה הוא פונדמנטליזם מיליטנטי של האיסלם, ואכן, אנו עדים לגל גובר והולך של טרור אידיאולוגי שנתמך בידי מדינות ואירגונים איסלמיים קיצוניים. הדרך להלחם בהם אינה יכולה להיות באלימות שכנגד, זו תוביל למעגל מרושע של אלימות שאין לה סוף. גם המאבק הדמוקרטי הבין לאומי נגד הגלובליזציה המתבטא בהפגנות המונים נגד ועידות כלכליות של המדינות המתועשות, על אף הרצון הטוב שמוליך אותו, הוא תהליך ריאקציוני, מעין גילגול בן זמננו של תנועת הלודיסטים, 'שוברי המכונות', ואין הוא יכול להביא תוצאות רצויות, כיון שהוא יוצא נגד תהליך היסטורי, שבתנאים רצויים יש בכוחו להביא רווחה רבה לעולם כולו, אם אכן יכוון לכך, ובכך צריך להתמקד המאבק נגדו.

מה לעשות? – מלחמה ברעב, בבערות ובעוני

מה אפוא ניתן לעשות. כאמור, אין לדעת עדיין לאן תיקח אותנו הכלכלה הפוסט קפיטליסטית, מה יהיו הצרכים ואילו אפשרויות יעמידו לרשותנו פיתוחים מדעיים וטכנולוגיים עתידיים, ולכן אין לאל ידנו להציע תיאוריה כלכלית ערוכה ומסודרת, שתשקיף אל פני העתיד לבוא. אבל כבר עכשיו, על יסוד מגמות המסתמנות בכלכלת ימינו, ניתן לקדם את פניה של כלכלת העתיד תוך התייחסות לבעיות ההווה. סביר להניח שתיאוריה כלכלית ניאו-סוציאליסטית, שתהיה מעודכנת ומשופרת ותואמת את מערכות הייצור החדשות, הפוסט קפיטליסטיות, תהיה עשויה לענות על צרכיה של חברת העתיד. מכל מקום, ברור שיש צורך דחוף בפיתוח גלובאלי, שיתן מענה מיידי למצוקה בארצות המתפתחות, וזאת ניתן להשיג בהשקעות ענק בכלכלתם וברווחתם של עמי 'העולם השלישי', מעין 'תכנית מרשל' כלל עולמית. לא שיחוד שליטים מושחתים, לא רק מישלוח מזון ותרופות לארצות מוכות אסון, אלא בנין כלכלה איתנה, חדשנית, בכל אחת מארצות העולם, כלכלה המכוונת לסיפוק הצרכים הכוללים של אוכלוסיית כל ארץ כשלעצמה, אבל במסגרות גלובליות מעודדות ומסייעות, שעיקרן חלוקה צודקת ושוויונית של העושר הרב שיש לאל ידינו לייצר. זה כולל גם סיפוק הצרכים החברתיים, התרבותיים והקהילתיים בכל ארץ וארץ. גם הארצות המתועשות, המשקיעות, יפיקו רווחים עצומים ממהלכים אלה, כשם ש'תכנית מרשל' המקורית הביאה לפריחה אדירה של כלכלת ארצות הברית בשנות החמישים של המאה העשרים. אין ספק, כלכלה מכוונת המחייבת מעורבות ממלכתית מתונה בכלכלה, חייבת להיות מפתח ראשוני לבניינה של כלכלה גלובלית חדשה. אולי תמצא גם דרך נכונה להפריד בין הכלכלה כשלעצמה, שעניינה בסיפוק כלל הצרכים של האוכלוסיה, לבין המערך הפיננסי, המשבש את האיזון שבין הייצור לצריכה, ולהבטיח בכך חלוקה מכוונת וצודקת של תוצרים. אם תאמר שכלכלה מכוונת עשויה להוליך למשק מלחמתי, נאמר שראוי להתחיל כבר עכשיו במלחמה גלובלית, שתחייב השקעות אדירות ותפעיל את כל כוחות המשק: מלחמה ברעב, בעוני ובבערות, מלחמה בעד שוויון ועושר לכל באי עולם.

מי יוכל לקחת על עצמו משימות ענק מעין אלה, ומנין ימצאו האמצעים לכך? אין כל ספק, משימה זו מוטלת על העמים כולם, קודם כל ובמיוחד על עמי העולם 'המתפתח', אבל הגורם המוביל במהפכה כבירה זו עשוי להיות אותו גורם המחולל כיום את המהפכה הפוסט קפיטליסטית, לאמור, המעמד החדש של מדענים, מהנדסים, וטכנאים עתירי הידע. ברצונם או שלא ברצונם, הם ישתפו במערכות הייצור החדשות עמים וארצות 'מתפתחים', ויסייעו בכך לחלוקה מחודשת וצודקת של עושר העולם. מלכתחילה הם עושים זאת כדי להפיק רווחים מנחשלותן של מרבית ארצות אסיה ואפריקה, בתשלום שכר עבודה נמוך, אבל על ידי כך הם מניחים יסודות לפיתוח תעשייתי עתיר ידע גם בארצות אלה, כפי שכבר מתרחש בכמה מארצות אסיה המזרחית ובהודו, כפי שראינו. אנשי המעמד החדש בארצות המערב ימצאו שכדאי להם לקחת חלק בהתפתחות זו, וישקיעו כספים גדולים מאוד כדי לעודד אותה. יש להם אמצעים לכך, עושר כביר צבור היום בידי טייקונים של היי-טק, ביל גייטס ודומיו, עושר שיש בכוחו לשנות מקצה לקצה את פניהן של אסיה ושל אפריקה. אבל גם אירגונים כלכליים בין לאומיים גדולים ועתירי ממון, או כאלה שיש לאל ידם לגייס תרומות ענק למטרות אלה, הבנק העולמי וקרן המטבע, אירגון הבריאות, אירגון התרבות וקרן הילדים של האו"ם, יהיו חייבים לסייע לכך בנדיבות. גם חברות ותאגידים כלכליים יהיו נאלצים לשתף פעולה, וכן גם המדינות המתועשות, ובראשן ארצות הברית והאיחוד האירופי, ואולי גם חבר המדינות, שאם לא כן צפוי להם משבר כלכלי מתמשך, ובעיקבותיו מלחמות אין קץ. כבר אמרנו, אין מחסור באמצעים, יש לאל ידינו לייצר כל מה שדרוש לרווחת כל בני האדם, אבל יש למצוא דרכים נכונות לחלוקה נכונה וצודקת של עושר העמים בין כל באי העולם. אפשר שאין זו אלא אוטופיה, אבל האלטרנטיבה האחת לאוטופיה זו היא מרחץ דמים גלובלי שאין לו סוף.

רשימת ספרים

אילוז אווה, 2002, תרבות הקפיטליזם, ירושלים.

באומן זיגמונט, 2002, גלובליזציה, ההיבט האנושי, תל-אביב.

ביילין יוסי, 1999, מסוציאליזם לסוציאל ליברליזם, תל-אביב.

ברודל פרנן, 2005, הדינמיקה של הקפיטליזם, תל-אביב.

גידנס אנתוני, 2000, הדרך השלישית, תחייתה של הסוציאל-דמוקרטיה, תרגם עופר שור, תל-אביב.

דוידי אפרים (עורך), 2003, אנטי גלובליזציה, ביקורת הקפיטליזם העכשווי, תל-אביב.

האייק פרידריך, תשנ"ח, הדרך לשעבוד, תרגם אהרן אמיר, ירושלים.

הנדווקר חיים, 2001, "שווקים לא יכולים לנהל את עצמם" – ראיון עם ג'וזף שטיגליץ, הארץ, 11.10

הרינגטון מיכאל, 1965, המהפכה שבאקראי, תל-אביב.

וארגה י', תש"ט, תמורות בכלכלה הקפיטליסטית, תרגמו ח"ש בן-אברהם ומ' אבידב, תל-אביב.

טמין Temin Peter, 1991, Lessons from the Great Deprossion, Cambridge Mass.

מק-לוהן McLuhan Marshal, 1968, War and Peace in the Global Village, New York, Toronto

מרקס קרל, 1953, הקפיטל, ביקורת הכלכלה המדינית, תרגמו צ' ויסלבסקי, י' מן, מרחביה.

מרקס ק' ואנגלס פ', 1955, כתבים נבחרים, מרחביה.

סמית אדם, תשנ"ז, עושר העמים, ספרים א-ג, תרגמו עיטם יריב וענבל שמשון, ירושלים ותל-אביב.

פוקוימה פרנסיס, 1989, "קץ ההיסטוריה", מעריב, 8.10

פרידמן מילטון, 1962, קפיטליזם וחופש, תירגמה מזל כהן, ירושלים.

קיינס Keynes John Maynard, 1964, The General Theory of Employment, Interest and Money, New York, London.

קוקס Cox C. Oliver, 1964, Capitalism as a System, New York.

ראנד .Rand Ayn, 1946, Capitalism: The Unknown Ideal, New York

שטייגליץ ג'וזף א', 2005, אי נחת בגלובליזציה, תרגמה רחל אהרוני, תל-אביב.

שיגאטו טשורו (עורך), 1963, האם שונו פני הקאפיטאליזם?, תל-אביב.

כינוס

לקראת כינוס תרבותו של העם היהודי: יסודות, גבולות ותיקוף.

ידידיה יצחקי

המחשבה שתרבותו רבת השנים של העם היהודי זקוקה בדחיפות למפעל של כינוס עלתה כבר לפני למעלה ממאה שנה. אחד העם העלה את הצורך בהוצאה לאור של אנציקלופדיה ליהדות, "ספר לידיעת היהדות", שקרא "אוצר ישראל", ואף נקט צעדים מעשיים למימון הרעיון ולמימושו. ביאליק אף הרחיק לכת, ויזם מפעל אדיר של "כינוס" גופי היצירות הספרותיות של היהדות במקורן. במסתו "הספר העברי" מציע ביאליק את תכנית הכינוס. הוא מונה את אוצרותיה של הספרות היהודית לדורותיה, עברית, ארמית ושאר לשונות ששמשו את יוצריה של התרבות היהודית. הוא עומד על כך שמרבית הספרים שיצרה היהדות אינם זמינים ואינם עומדים לרשותם של דורשיהם. מצב זה, כותב ביאליק, מצריך חזרה על מפעל הכינוס הספרותי, הידוע בקורות ספרותנו בשם "חתימה".

שלוש פעמים, כותב ביאליק, נערך מפעל ענק זה של "חתימה" בספרות היהודית. לראשונה נאסף ונחתם ספר התנ"ך, "כתבי הקודש", שכלל ייצוג נבחר של אלף שנות יצירה; לאחר מכן נחתמה המשנה, "בבואה נאמנה ורבת פנים של אורחות החיים וצורות התרבות ששלטו בישראל כמה מאות שנים אחרי חתימת כתבי הקודש"; ובשלישית נחתם התלמוד, אוצר "ההלכה והאגדה" בן מאות השנים. מלאכת החתימה נעשתה בידי חכמים "מבאי כוח העם ונאמני רוחו", אבל לצד הכינוס, נתלוותה לו כצל תופעה אחרת, "הגניזה". החשוב והחביב על אותם דורות, המיטב מספרות העם, כפי שנחשב באותם ימים, נלקט, נסדר ונחתם, ואילו השאר נשאר מבחוץ ונידון לגניזה. מפעל החתימה, כינוס המיטב והראוי ושימורם לדורות, עם הגניזה, ניפוי מה שפחות נחשב כראוי, לדעתו של ביאליק, "פינו לעם את דרך הכניסה לתוך תקופה ספרותית חדשה" וליצירה חדשה, משל לעץ שיש להשיר את פירותיו הישנים על מנת שיצמיח פירות חדשים. יש טוענים שהגניזה גרמה לאבדנן של יצירות רבות. ביאליק כותב שאין לחשוש מהגניזה, אין זו צנזורה, שכן החיים והמציאות עושים את הבחירה והברירה בדרך הטבע. המציאות התרבותית, החיים עצמם בוחרים ביצירות ראויות לכך על מנת לשמרן, ודוחים אל מרתפי השכחה יצירות שאינן נראות. החכמים שיבואו לערוך את הברירה יאלצו לעשות אותה על פי אותה "ברירה טבעית", שיש לה העדפות משלה. לעתים, מציין ביאליק, מחזיר העם כתבים גנוזים, "חיצונים" כפי שנקראו בזמנם, ומעלה אותם מהשוליים ששקעו בהם בחזרה אל מרכזי ההתעניינות התרבותית. כך למשל החזירו חכמי התלמוד כמה וכמה "ברייתות" (משניות חיצוניות) אל הטקסט התלמודי, וזה עשוי היה לקרות גם לכתבים החיצוניים של ימי הבית השני. בברירה שעומדת לפנינו כיום יש לתת את הדעת גם ליצירות שנגנזו בזמנן, שמא יש בהן ערך נחשב לימינו אנו. ביאליק נתן את דעתו לבעיה הלשונית של התרבות היהודית, שכן תרבות זו נוצרה ונוצרת בשפות רבות ושונות. ביאליק הציע להוציא בתרגום חדש ומנופה לעברית גם ממיטב יצירתם של יהודים בשפות זרות, או כתבים שנכתבו מלכתחילה עברית ומקורם אבד, ולא נותרו לנו אלא בתרגומם. כל מה שיש בו "מרוח הקודש של האומה" כלול באוצר התרבות היהודית.

ביאליק לא תכנן אנתולוגיה, כי אם הוצאה לאור של הספרות היהודית במיטבה, ככל האפשר ביצירות שלמות. הדגם שעמד לנגד עיניו היה התנ"ך, שכינס יצירות בנות כאלף שנים בספר המכיל כשלושים יצירות, מסוגות שונות – מיתוס, היסטוריוגרפיה, שירה, פרוזה בדיונית, דברי הגות, משלים וספרי חכמה. יצירות אלה ברובן הובאו בשלמות, אבל הובאה גם אנתולוגיה, מבחר מספרי נביאים, שכונס בספר "תרי עשר". ביאליק בנה את תוכניתו על חטיבות ספרותיות, לא רק לפי תקופותיהם, אלא לפי סוגים ספרותיים, בעיקר. הוא תכנן למפעל הכינוס שלוש עשרה חטיבות ספרותיות: א. תנ"ך, כולל הספרים החיצוניים והגנוזים, עם פירוש, שינויי נוסח ומבואות. ב. מבחר מתורגם מהספרות האלכסנדרונית. ג. כל כתבי יוסף בן מתתיהו, בתרגום חדש עם מבוא. ד. המשנה, בהוצאה לעם, מנוקדת ומפורשת. ה. האגדה שבתלמוד ובמדרשים, כנ"ל. ו. ספרי פילוסופיה, אלה שיש להם נגיעה גם לקורא בן זמננו. ז. המליצה, הפיוט והשירה, מבחר עם מבואות מפורטים על כל אחד מהמשוררים, ותולדות השירה העברית לדורותיה. ח. לקט מספרות המוסר. ט. ספרות הקבלה, החלק ה"חזיוני והמחשבי" שבה. י. לקט מהטוב והמובחר שבספרות הדרוש. יא. כתבי החסידות, לקט מאמרים, שיחות ופתגמים וסיפורי מעשיות. יב. הספרות העממית שבעל פה ובכתב. יג. מבחר הספרות החדשה, כרכים שלמים של כתבי סופרים נבחרים.

ביאליק החל בביצוע מעשי של תכניתו, והוצאות הספרים שיסד, "מוריה" ו"דביר" הוציאו לאור בעריכתו סדרות של ספרים ממיטב התרבות היהודית: סיפורי המקרא לילדים, סדרי משנה מנוקדים ומבוארים, "ספר האגדה" ערוך על פי נושאים עם תרגום לעברית של האגדות שמקורן בארמית, כרכים משירת ספרד, במיוחד שירתו של שלמה בן-גבירול, וכרכים של יצירת גדולי הספרות העברית החדשה. ביאליק ראה במפעל הכינוס את הצד הספרותי לבדו, אין הוא מתייחס כלל לצדדים אחרים בתרבות היהודית, כגון בנין, ציור ופיסול, מוסיקה. הוא נתן אמנם את דעתו לשאלת ריבוי הלשונות ולשוליים שנוצרו בספרות העברית בשל כך, אך לא ראה את השוליים הללו במלוא רוחבן. כך למשל אין הוא מתייחס ליצירות תרבות שנדחו מהקאנון היהודי הרבני, ספרות הכפירה, ספרות הקראים, השבתאים וכיוצא בהם. אין הוא נותן את דעתו ליצירות בנושאים יהודיים שנוצרו בידי לא יהודים. ודאי שלא יכול היה להתייחס לספרות המיתולוגית העברית ויתר השפות השמיות שקדמו למקרא.

תרבותנו, העברית והיהודית, עמוקה בזמן ובמרחב הרבה יותר משיכול היה ביאליק להעלות בדעתו. היא עמוקה בזמן יותר מכל תרבות מערבית אחרת, הקיימת ברציפות מאז ועד היום. היא נמשכת והולכת ללא הפסקה כארבעת אלפים שנה, עד ימינו אלה. במרכזה של תרבותנו עמדה במשך דורות רבים הדת היהודית, ו"ארון הספרים" של הדת היהודית הוא ללא ספק המרכיב המרכזי בתרבותנו. עם זאת, "ארון הספרים" של הדת היהודית הוא רק חלק מ"ארון הספרים" של התרבות היהודית. כאמור, הדת היא חלק חשוב ומרכזי ביותר בתרבותנו, אך בהחלט לא גורם בלעדי במניינה ובבניינה. הדת היהודית היא ללא ספק חלק מהתרבות היהודית בכוליותה, בהשתנותה המתמדת, בהתפתחותה ההיסטורית, בפלגיה הרבים והשונים שהופיעו באלפי שנות קיומה. מי שאינו מעורב במחלוקות שהיו וישנן בין הפלגים השונים בדת היהודית יכול להעריך ולכבד את כל יצירות הרוח של היהדות לדורותיה, על כיווניה ופניה השונים, גם כשהם מנוגדים או עוינים זה לזה: פגאניות ראשונית עם מונותאיזם צרוף, תפיסות צדוקיות והלניסטיות עם השקפות פרושיות, דברי אגדה חסידיים עם דברי תורה של 'מתנגדים', הגות פילוסופית עם מיסטיקה קבלית. יתר על כן, קריאה חילונית במקורותיה של היהדות, בהיותה חופשית מדעות קדומות, מעמיקה ומרחיבה אותם הרבה מעבר למה שיכולה לעשות זאת קריאה דתית, מוגבלת בעיקרי אמונה ובהנחות מוקדמות המקדשות את הטקסטים. אכן, גם המסורת היהודית מרחיבה במידה רבה מאוד את האפשרויות השונות להבנת הטקסטים המקודשים, אבל במסגרת ההדוקה של עיקרי האמונה.

גבולותיה והיקפה של תרבותנו הם רחבים מאוד, והם מסמנים את מהותה של היהדות. הבנת ממדיו האתניים והלאומיים של הקיום היהודי תרחיב את תחומי התרבות היהודית לכל גילוייו הרבים והשונים. אמנם, הקיום היהודי מאופיין במשקעי התרבות היהודית, ואפשר לשאול אם אין אנו סובבים במעגל סגור. למעשה, הקיום היהודי והתרבות היהודית הם שני פנים של מהות אחת. ההכרזה על קיום יהודי היא מעשה של תרבות, המשכו של הקיום היהודי הוא במסגרת של יצירה תרבותית. תרבותנו, לפיכך, ניזונה מכמה וכמה לשונות, שהיו בזמנים שונים בפיהם של היהודים ובכתביהם; היא נוצרה בארצות רבות בהן ישבו יהודים בתקופות שונות. ההנחה הקובעת שהדת היהודית היא תמציתה ומהותה של היהדות תצמצם בהכרח את התרבות היהודית ותעמיד אותה רק על הדת והדתיות. אין אנו יכולים לראות בדת לבדה את מהותה של היהדות, הדת היא רק חלק מתרבותנו היהודית, לכן "ארון הספרים" היהודי גדול בהרבה מ"ארון הספרים" של הדת היהודית. מלבד יצירתה הכבירה של הדת היהודית, הוא כולל גם יצירות תרבות שקדמו למקרא, יצירות יהודיות שנדחו במרוצת הדורות בידי הממסד הרבני, יצירות חילוניות שנוצרו בכל הדורות במקביל ליצירה הדתית, שלא השתמרו ברובן, וכן יצירות רבות מאוד בנות זמננו, שהיהדות האורתודוקסית נוטה להתעלם מהן.

עמנו הוא העם האחד והיחיד ששמר במשך אלפי שנים על שפתו העברית, לכן נכסי הרוח של עמי הקדם העבריים, ובכללם המיתוסים הפגאניים של ארם נהרים, ובמיוחד האפוסים העבריים של אוגרית הם חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו. יצירותיהן של כתות יהודיות שנדחו בידי המנהיגות הרבנית ופעלו מחוץ למסגרת הסמכות ההלכתית שלהם, כמו מגילות ים המלח, כתבי הנוצרים הראשונים, ספרות היהדות ההלניסטית בעברית וביוונית, יצירתם של הקראים ושל השבתאים, כתבים פילוסופיים שהוחרמו בידי הרבנים, הספרות החילונית הגדולה והעשירה שנוצרה בימי הביניים ובתקופת הרנסנס בספרד ובאיטליה, בהם שירי טבע, שירי יין, שירי אהבה ואף 'שירי זימה', כולם שייכים לתרבות שלנו. גם תרבות הכפירה היהודית, שאבדה במרוצת הדורות בהיותה חריגה, ונותרה רק בדברי מתנגדיה אנשי הדת, היא חלק נכבד בתרבותנו. התרבות היהודית החילונית הגדולה, שנוצרה ונוצרת במאתיים וחמישים השנים האחרונות בכל תחומי החיים והאמנות, בעברית ובשפות אחרות, בידי יהודים ועל נושאים יהודיים, בישראל ובתפוצות, תרבות שאיננה ידועה כלל לחרדים ולמרבית הדתיים, תופסת גם היא מקום נכבד ביותר בתרבות היהודית שלנו, ומקומה יכירנה ללא כל ספק ב"ארון הספרים" היהודי.

כל ניסיון לייצג תרבות רחבת מידות וארוכת שנים ודורות מעין זו, במיטבה ועל כל פניה וגילוייה, חייב להציג אותה ברצף ההיסטורי שלה, בהקשרי התרבות הסינכרוניים והדיאכרוניים שלה, בתוכה ובסביבתה התרבותית. הוא חייבת לסמן את מרכזי הכובד של התרבות היהודית ואת היקפה הרחב ביותר, תוך הקפדה על הפרופורציות הראויות. היחס בין מרכז לשוליים, וההיקף הרחב, מעבר למוסכמות המקובלות לגבי גבולותיה של התרבות היהודית, היא ההיגד, הרעיון העליון, המאגד את התרבות היהודית בכוליותה.

את הרציפות ההיסטורית של התרבות היהודית אפשר לראות בנושאים מרכזיים שעוברים לאורכה של ההיסטוריה, וחוזרים בצורה זו או אחרת בתקופותיה השונות של התרבות היהודית, כמו למשל דמויותיהם של משה, דוד, אליהו, רעיון הגאולה המשיחית, מעמד האישה, וכיוצא באלה. נושאים אלה ואחרים מופיעים וחוזרים ומופיעים בצורות שונות בתקופות שונות, מתגלגלים לצורות שונות מזמן לזמן, ומייצגים לגבי כל תקופה ותקופה, ולגבי היוצרים השונים, את גישותיהם ותפיסותיהם המיוחדות בתרבות היהודים.

את החלוקה לתקופות, ראוי לדעתי לבנות על יסוד תפיסתו של ההיסטוריון שמעון דובנוב, בדבר נדידת מרכזי הסמכות היהודיים, ובהתאם לזה, הדומיננטיות הלשונית בתרבות היהודית. כך למשל, התקופה הראשונה היא זו של התרבות העברית והיהודית מראשית הימים, סביב האלף השני לפני הספירה, ועד לשנת 200 לספירה, שכן בזמנים אלה היה מרכזה של התרבות העברית והיהודית בארץ ישראל, והשפה הדומיננטית הייתה עברית. אמנם, לקראת סוף תקופה ארוכה זו, הייתה יצירה יהודית גדולה גם בארמית וביוונית, וגם מחוץ לארץ ישראל. בראשיתה של תקופה זו נוצרו המיתוסים העבריים הקדמונים, ולאחר מכן הספרות המקראית והספרים החיצוניים, המשנה וספריו ההיסטוריוגראפיים של יוסף בן-מתתיהו ויצירתו ההגותית, החלוצית של ידידיה [פילון] האלכסנדרוני. בתקופה זו ניתרגמו ספרי המקרא לארמית וליוונית, ובכך החלה תפוצתם בכל אומה ולשון. ראוי לציין, שחתימתם הסופית של ספרי המקרא חלה שנים מעטות בלבד לפני חתימת המשנה, במאה השנייה לספירה.

התקופה השנייה, לפי חלוקה זו, היא תקופת המרכז בבבל, משנת 200 עד 1000 בערך. השפות העיקריות ביצירה היהודית היו ארמית בבבל ובתפוצה היהודית במזרח, ויוונית בארצות המערב, מצרים, אסיה הקטנה יון ורומא. בסופה של תקופה זו הייתה הערבית לשפה הדומיננטית בתרבות היהודית. תקופה זו פותחת את המפעל הפרשני הגדול של ההלכה, מפעל שראשיתו בתקופה הקודמת, במשנה, והמשכו בתלמודים הבבלי והירושלמי, והוא נמשך והולך עד ימינו. בתקופה זו נוצרת השירה הדתית המכונה "פיוט", והאגדה המדרשית. בתקופה זו מגיעה לשיאה התרבות היהודית ההלניסטית-ביזנטית, ממנה הגיעו אלינו בתי כנסת שנבנו בסגנון יווני, ובהם יצירות של אמנות פלסטית, ציורי קיר, פסיפסי רצפה ועוד.

התקופה השלישית, משנת 700 ועד לסוף המאה החמש עשרה, מכילה את שיאיה של היצירה היהודית באימפריה המוסלמית. תקופה זו ניכרת בהתפתחותה של הפילוסופיה היהודית, תיאולוגית ברובה, ומושפעת מההגות המוסלמית והנוצרית; בהעמקת ספרות המיסטיקה הקבלית, בהתפתחות הפיוט, שהיה חדשני במידה רבה, בצורות השיר שיצר, בחידושי לשון ובזיקה עמוקה למקורות. בשוליה של תקופה זו מסתמנת תרבות שאינה מקבלת את סמכותם של ראשי הישיבות, תרבות של כפירה, כמו למשל ספרו האבוד של חיווי הבלכי, שיודע לשאול מאתיים שאלות על סתירות שמצא במקרא, ספרות קראית, שירה ודברי הגות, דתיים וחילוניים, מחקרים בשפה ופרשנות של המקורות, עם כתבי מיסטיקה קבלית, כל אלה נכתבו בעברית, בארמית ובערבית. באותו זמן מתעצם גם המרכז היהודי באיטליה, ונוסד המרכז האשכנזי בחבל הריין, התורמים גם הם את תרומתם הכבירה לתרבות הדתית והחילונית של העם היהודי.

התקופה הרביעית נמשכת עד למחצית המאה השמונה עשרה. מרכז הסמכות הדתית והתרבותית עובר למזרח אירופה. נכתבים בה כתבי הגות פילוסופיים ומיסטיקה קבלית, ספרות של דרשות ודברי אגדה, פרשנות של המקורות עם ספרות עממית, בעברית וביידיש, בלדינו, ערבית, ולשונות אחרות שהיו בפי העם היהודי בתפוצותיו.

עניינה של התקופה החמישית הוא בתרבות היהודית מאמצע המאה השמונה עשרה, עם ראשית החסידות וההשכלה, ועד ל-1880, השנה המציינת את ראשית תרבות זמננו. תקופה זו הניחה את היסודות לכל זרמיה של יהדות ימינו. היא כוללת את ספרות התנועה החסידית, ואת ספרות 'ההשכלה'. בתקופה זו פורצת היצירה היהודית אל מחוץ לגבולותיה של היהדות הנורמטיבית, ומרחיבה את תחומיה אל ספרות העמים שבתוכם ישבו היהודים. הספרות העברית מצרפת אליה יצירות גדולות ביידיש, גרמנית, רוסית. מעתה עיקר יצירתה של היהדות הוא בתחומיה של החילוניות היהודית.

שלושת התקופות האחרונות יציגו את התרבות היהודית במאה העשרים, לסוגיה וללשונותיה. התקופה השישית היא תקופת חילוף המאה, מ-1880 עד 1920, תקופת התחייה הלאומית וראשית התנועה הסוציאליסטית היהודית, ועלייתה המטאורית של התרבות היידית. התקופה השביעית היא התקופה שבין מלחמות העולם, תקופה בה נוצרה תרבות יהודית גדולה בלשונות אירופה, התגבשה תרבות יהודית בארץ ישראל, והופיעה לראשונה התרבות היהודית מעבר לים, בעיקר באנגלית, אבל גם בעברית וביידיש. התקופה השמינית, מ-1940 ועד ימינו, היא תקופת השואה והתרבות הנוצרת בימינו, בתפוצות ובמדינת ישראל, בה משמשת הלשון העברית זו הפעם הראשונה מזה כאלפיים שנה, כשפת אם ליוצרים ולקוראים.

בימינו אלה גבולותיה של התרבות היהודית חובקים עולם. הספרות העברית מתורגמת לעשרות לשונות, יוצריה ידועים בעולם כולו. מיטב ספרות העולם מתורגמת לעברית, ומצטרפת לרב-מערכת התרבותית הישראלית. ספרות יהודית נכתבת ברחבי העולם בשפות רבות. מוסיקאים יהודים, בהם ישראלים רבים, תופסים מקום מרכזי בתרבות המוסיקה של ימינו. סוגי יצירה שהיו זרים לתרבות היהודית מוצאים מקום ביצירה היהודית החדשה, התיאטרון העברי, ללא כל מסורת דרמטית, תופס מקום מרכזי בתרבותנו. כך גם אמנות המחול והאמנויות הפלסטיות, ציור, פיסול, בניה, שהיו רחוקים מהתרבות היהודית לדורותיה, תופסים מקום מרכזי בתרבות היהודית בימינו, ויהודים תופסים בהם מקום חשוב בתרבות העולם. עם כל זאת, היצירה היהודית בת זמננו, בישראל ובתפוצות, על אף אופייה הבינלאומי רחב האופקים, שומרת על זיקה מובהקת למקורותיה בתרבות העברית והיהודית בת אלפי השנים.